כתם שחור
חלמתי שפתאום כל הבחורות ברחוב מסתכלות עליי. הרזתי? אני לובש מכנסיים? ואני רואה שגם כל החתולים מסתכלים עליי. ואני הולך ברחובות, ימים, שבועות, ואף אחד לא מסתכל עליי. ואני מבין שגברים הפכו לגויים, נשים נהיו גויות, כולן. ואני מחפש את היהודייה האחרונה. אחרת זה סוף היהדות. ואני מפרסם מודעות, יהודייה אמיתית. ובכל העולם מתנהל מצוד, גם הגויים רוצים אותה. ואני מוצא שדכן מתחת לאדמה, והוא אומר: אתה יודע מה אני אוהב בשליש גן עדן של היום? המקום הזה מזכיר לי את התיכון - יש בו אווירה של בית קברות לתרבות האנושית, אווירה רעה, חונקת, מושכת. תחשוב על האדמו"ר - בלי ביקורים, בלי חברים, זה לא כ"כ נעים לראות גן עדן סגור - במיוחד אם אתה בפנים. אבל נו, זה מה שקורה כשהמשיח מורד באלוהים. היית אצלו בחדר, לא? ואני אומר: באותה מידה יכולת להאשים את אלוהים. זה המשמעות של אנוכי אנוכי. כמו שאומרים לך תהיה אתה, אז הוא הוא. הוא הוא. -כן, אבל ממש לארגן? בקנה מידה כזה. ועוד מכופף את, אתה יודע, במקום כזה קדום זה כ"כ מסוכן. נכנס לסיפורי התנ"ך, משנה דברים, שעשיו יתפוס את יעקב על חם. ואז כל ההיסטוריה משתנה. ואחר כך מתפלאים שאין יהודים, כל היהודים הפכו לגויים. הוא שכח שיש שני קצים: קץ הדעת, קץ החיים. ובמקום להגיע לקץ הדעת הוא לוקח אותנו לקץ החיים. איפה נחש כשצריך אותו? -מה אתה מציע? -תראה, כל הנושא הזה של זיווג הוא פאסה. ועם גן עדן היום - מילא אם היית מציע שליש גיהנום. מבחינתינו השדכנים, עברנו את השלב של הרשת והחיבורים, אנחנו כבר רוצים לעלות לשלב הבא, כבר לא צריך לזווג את השכינה ואלוהים. במקום לשם ייחוד - אני מציע לשם ייצור. -אבל הבת שלי! -היא היהודייה האחרונה. אבל אסור לך. אסור לך לספר. אתה רוצה חתן או שטן? -אז מה אתה מציע? -אני מציע תורה ליצירתיות. אני כבר לא מעוניין לחבר ניירות, משדכן אני רוצה להשתלב בתורה הלומדת של האדמו"ר החדש, להיות יועץ ארגוני! -גם אתה בגדת? -האדמו"ר החדש מבטיח גן עדן חדש, ואני רוצה לשכוח את הגיהנום של האדמו"ר הישן, שאצלו אפילו גן עדן היה גיהנום. לכל צדיק ההזדמנות שלו להביא את המשיח. אצל החדש לפחות יהיה שמיח. הרי יש מאבק בשטן, והוא מנצח בכל שלב, כל פעם צדיק אחר נלחם להוציא את התורה מהשטן, והנשים בוגדות, מאכזבות. אז האדמו"ר ניסה בתורת השואה, ונפל עם המשיחה. כמו שאדם נפל עם חווה, ואברהם עם שרה, ויצחק עם רבקה, ויעקב עם רחל ולאה, וכן הלאה. ולכל אחד מהם היתה תורה. והוא פותח וסוגר את הפה, ומתחיל לירוק סיכות בקצב: הרי עיקר הפעולה הדתית היא בתחום הכתיבה, האומנות. אומנותו תורתו. בכל חג לכתוב, בכל מצווה. חלומות. להחזיר את היצירתיות, השראה זה שכינה. והשטן זה נפיחות, שדים. הרי העיקר בתחיית המתים זה שהעצמות יהיו חיות, לא שהמתים יהפכו להיות חיים ויחיו - זה לא מעניין, אלא ישארו מתים - והמתים יחיו! ואני זוחל מתוך המחילה שלו, תורה במערה שאין לה פתח, תורה שחורה באמת - ויוצא מתחת לאדמה. ואשתי אומרת: אתה יודע מה אומרים עליך? אתה בושה למשפחה. מה אני אגיד לחברות? איך אמא שלי היתה אומרת: אדם הוא כלב, וכמה שלא תאהבו - עדיין ישאר כלב.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי