רוצח בשוגג
חלמתי שאני רוצח את אשתי, רוצח אותה בטעות. ואני בורח מגואל הדם בכל העולם, לעיר מקלט רחוקה - לקהילה יהודית בחלל. כי הגאולה היא על דם שנשפך על הארץ. וגם היהודים כבר יודעים שאסור לשים את כל הביצים בכדור אחד. והכוכב ההוא מסתובב ל-א-ט, ומתפללים שחרית פעם כמו בשבעה שבועות שלנו, ושבת רק יש פעם בשנה והיא נמשכת כמעט חודשיים, ואנשים חוגגים רק ראש שנה אחד בכל החיים, ופסח אחד, וכו', ופעם בשבעה דורות יש דור של שמיטה. ובאותה תקופה כל כדו"א מתייבש, ואין מקווה, כי מפסיק לרדת גשם, והיהודים נכחדים. ואפילו כשמביאים להם צינור דק, שיזרים מים מהחלל לשמים, הם אומרים שזה כלים, מים שאובים. ונשים נוסעות לכוכבים רחוקים כדי לטבול, אבל לא מספיקות לחזור. אבל כולם חושבים שהבחורים הכי טובים נמצאים בכדור הארץ, הישיבות הכי טובות, השידוכים הכי הכי. והבת הגדולה מתעוררת בלילה, ונכנסת למיטה שלנו, כי הנה אשתי נמצאת לידי בחלל, ולא השתנה כלום. זו סתם היתה טעות. והבת בוכה, היא חושבת שהארוס שלה שלח לה מייל בשבת מכדור הארץ, כי איך האור הספיק להגיע בחושך. מייל? והיא שואלת אם יש דרך שאני אכנס למייל שלו. אבל היא לא מרשה לי להיכנס למייל שלה. את בסה"כ ילדה, מה כבר יש שמה? והיא שואלת אם יש דרך שאני אכנס לראש שלו. מה, דרך האוזניים? הפה? זו סכנת נפשות. לא נפגשתם כבר שנים. למה את בכלל מחכה לו? ואשתי כל הזמן עצובה, ולא מוכנה להגיד למה. ואני שואל מה עשיתי לך? והיא רק אומרת: אתה לא אוהב אותי. אולי פעם אהבת אותי, אני לא יודעת. ולא ברור אם אהבת אי פעם. ואני שואל אבל מה עשיתי לך? והיא רק אומרת: לא עשית כלום. ולילה אחד, אחרי הרבה שנים, אשתי פותחת בפניי את הלב, ואני רואה בתוכו סכין.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי