תחל שנה וקללותיה
חלמתי שאני לא יודע מי היא. ולפניי ספר החושך, באותיות קידוש לבנה, שואל אותי בטון של מורה: האישה העליונה והאישה התחתונה. ויש שקט של מבחן. ואני לא יודע מי הן, מה רוצים. וכל הספרים מכל המדפים מסתכלים. הוא לא יודע. לאן הגענו שספרים מדברים? והם מתלחשים ביניהם, ששש, השואה השחורה, והכבשה השחורה, מההה. והבת שלי עולה במדרגות. אבא תביא לי חתן. ואני אומר מה נהיית כמו אמא. בנות בימינו לא מתחתנות. גם הנשואות נשארות רווקות. והיא אומרת: אתה האשם, אבא. אתה לא ידעת! ואני אומר: מי ירצה להתחתן אתך, עם אבא כזה, את יודעת? אני אחתן אותך עם ספר החושך. אם הוא יודע לדבר בחושך, מי יודע מה עוד הוא יודע לעשות. ואני שם לו כובע וכל הספרים מתלחששים, שמעתם הוא הולך עם בת אדם, והיא הולכת לקרוא בו לפני השינה, ולקרוא בו אחרי השינה. לקרוא בחושך.
וכל פעם שאני פותח את הספר עכשיו כתוב בו: אסור להציץ. ואני כבר מצטער שהעברתי אותו לידי אישה. ועוברים כמה ירחים, והבטן שלה מתנפחת, והשכנים אומרים שיוציאו אותה וישרפו אותה: מי ירצה להתחתן איתה. עם אבא כזה. אבא שלא ידע. ואני אומר שלפחות יחכו לנכד. ואומרים לי שאם האבא כתוב באותיות כאלה שחורות שאפשר לקרוא בחושך, אז בבן יהיה אפשר לקרוא באש, בספר השרוף - באותיות קידוש חמה. והיא עולה למוקד עם תפילין ומטה, והחזן מתחיל במה מדליקין ובמה אין מדליקין, והבטן שלה מתחילה להתבקע, להתקלף מרוב חום, ואני אומר אתם לא מפחדים שנישרף כולנו, אבל הם זורקים בפנים עוד ועוד דפים, ואני רואה מה הם זורקים וצועק, וכל האורחים, היא מתפוצצת, בשואה לבנה, ויוצאת ממנה - שמש! וכולם אומרים: שנה טובה, שנה טובה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי