ימי הרחמים והסליחות
חלמתי שאשתי אומרת לי מחוץ לבית עכשיו - תעוף. ואני לוקח את הכנפיים שלי, למקום שהמלאכים התנוונו. מקום שיש בו מלאכים שנהיו כמו פינגווינים שלא יכולים לעוף. והם מאוד מפחדים שהחלק הזה בשמים יפול לאדמה. מה גם שכל כך הרבה עומדים עליו עכשיו, אחרי שכל כך הרבה חלקים כבר נפלו. וכשמגיע מלאך עייף זקן שאין לו כבר כוח הם מגרשים אותו שאין מקום, והוא מתחנן, הוא כבר לא יכול יותר, אבל הם יורים באוויר, והוא מתרחק, ולא פעם הוא לא מוצא מנוח לכף לרגלו לעולם, עד שכלים כוחותיו, והוא צונח, צונח… והנה אחותה של אשתי מתקשרת, ומבשרת לה בפתאומיות שהיא מתגרשת, ואני לא מבין למה, אבל אני מחייך, וגם היא מחייכת. ואשתי אומרת יש לה מזל שאין לה עוד ילדים. ואני יודע על מי היא חושבת. והנה אני מגיע לגן עדן. ואני רואה שכל העצים הפכו לשולחנות. ואני לא יכול יותר לכתוב, כי אשתי מעירה אותי כל בוקר בצעקות ואני שוכח את המשך החלום.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי