המרד
חלמתי שאומרים לי שעולם התורה עומד להיחרב ושאני חייב לעשות תיבת נוח להציל את התורה. ואני אוסף את כל החיות לבית המדרש, נועל את הדלת, וזורק את המפתחות. ובחוץ יש רעידת אדמה, מבול של אדמה, כל החלונות נסתמים באדמה, ואני אומר להם אל תסתכלו, וסוגר גם את החלונות. תלמדו. כל החיות לומדות בחברותא, שניים שניים. ואני מתחיל לנסות ללמד אותם, כלום הן לא יודעות, פותחות את הספר מהצד, ומחזיקות אותו מלמעלה למטה כמו מחשב נייד, לוחצות על האותיות ולא מבינות למה זה לא כותב, ואם זה כן כותב, איפה זה כותב? איפה המסך? ואני עושה להן שיעור:
החיות לא אכלו מעץ הדעת. הבעיה התחילה כשחיות הגיעו לגן עדן, בשלב מסויים הן כבר לא היו מוכנות לאפליות, אנחנו לא פחות צדיקות. אז בגן עדן חיות מתחילות לקרוא בספרים, בגמרא, והן אומרות אנחנו לא פחות יודעות ולא פחות יפות. והתחילו להיות זוגות מעורבים, הם אמרו מה, בגן עדן זה מותר. אם אתה מדבר עם חיה ולומד עם חיה - למה שלא תתאהב בה? די לדעות קדומות. אנחנו הרי חיות הקודש. והיו נישואין של מלאכים עם חיות, משכב בהמה עם פרה אדומה, אווירה של הפקרות גמורה, והתחילו גם לדבר על עצים, למה לא? לדבר עם העצים הקדושים, ואופנים התחילו להסתובב סביב עצמם, עננים רודפי כבוד, חשבו שהם בשמים ולא יקרה להם כלום, ולא הבינו שבסוף אלוהים יביא עליהם מבול של אדמה.
אבל אני רואה שהחיות לא מקשיבות, בעצם הן עסוקות, אני רואה שהחיות הרעות מלקקות את האצבעות, והכבש בפינה חסר. איפה הוא? אני צועק עליהן. היה רק כבש אחד - יחיד במינו, לא יהיו לנו יותר כאלה! והן שואגות: מי זה האדם הזה שמדבר כל הזמן, חושב שהוא יגיד לנו מה לעשות, אנחנו חיות הקודש! בואו נאכל אותו, אין כאן מה לאכול! ואני צועק: לא, אתם לא מקשיבים, ואני תופס את הראש בייאוש ורואה שהנמלים מסתובבות על התקרה, אויש, תבינו, אני רואה את הריר של האריה, תבינו, זה מבול הפוך, נפתחו ארובות האדמה, כל הכבשנים, אפר עולה לשמיים, ואלוהים תלוי, כמו נקניק מעושן. אם אתם רעבים תאכלו אותו! והם אוכלים אותי.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי