בעל תקיעה
חלמתי שאשתי מתלוננת, אף פעם לא מתעניין, לא מתייחס. אז אני שואל אותה: מה שלומך? -תקיעה! שברים! תרועה! נו, זו הסיבה שאני לא מתייחס. לפני השינה אני בא לחבק אותה מאחורה, והיא צועקת: תקיעה! שברים! תרועה! וככה כל דבר היא עונה. תקיעה! שברים! תרועה! אז לקחתי שופרות ותקעתי לה באוזניים, ואני מנסה להוציא אותם, נתקעו. דווקא מתאים לה. נראית כמו איל, או בגלל שזו נקבה, היא בעצם אילה? והחיה הזו חיה אצלי בבית, אוכלת את האורגנו והעציצים, ישנה לידי במיטה. ואני לא יודע מה לעשות - לבוא על חיה? מצד אחד אסור, היא בהמה, מצד שני מותר, היא אשתי, וזו חובה, מצווה. ואני נזכר בדברי חז"ל על רחמה הצר של האילה, שחביבה על בועלה כביאה ראשונה. ואני חושב, אני חייב, לפחות לדפוק את הנאצים, עשו ילדים, לא אהבה. ואני לא יכול ואני מתחתן עם אישה אחרת, וקושר את האיל בחצר. והאישה החדשה אומרת: תגיד לו. כל הזמן הוא מסתכל עלי. יש לו עיניים רעות. -תגיד לו? מה את רוצה שאני אעשה לו? והיא מציקה לי. ואני רואה שהקרניים שלו הסתבכו בסבך, ולוקח אותו להר המוריה. ואנחנו מדברים בדרך, דברי תורה, כשאומרים שהמזבח בוכה על אשתו הראשונה, איזה מזבח זה? זהב, נחושת? זה יכול לגרום חלודה. מזבח אדמה? בוץ. אפילו אם זה במה מאבן - בסוף המים ישחקו אותה, תחשוב על כל הדורות. ואני מנסה לעשות כאילו אני בא עם הסכין, שהמלאך יבוא ויעצור אותי, אבל הוא לא בא. ואני בונה מזבח אחר, לעבוד על המלאך, כי הוא בוודאי קורא מחשבות, הפעם זה על אמת, שאני בעצמי אחשוב שזה על אמת, והוא יגיד לי לא, ואני מרים את הסכין, הפעם, ממש, אני רציני! ו - כלום. המלאך בטח רואה ללבב, צריך באמת לכוון להרוג אותה, ורק אז לעצור את עצמי ברגע האחרון (ושוב הצגה שלמה, מזבח חדש) ואז מרים את היד - ואני רואה הפעם בקצה העין שהנה המלאך בא, והנה אני מוריד את היד אבל המלאך במקום לעצור דוחף לי את היד ואוי הסכין נכנס, אבל במקום שחיטה כשרה, חתך בעורק הצוואר, וקילוח אדיר וארוך של דם משפריץ וממלא אותי, והמלאך צועק: תקיעה! ואז יוצא קילוח נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד, והמלאך צועק: שברים! ונשאר לה עוד קצת דם, אבל האילה לחוצה נורא, הלב שלה פועם כמו מטורף, טיפשה, היא חייבת להישאר רגועה היא לא מבינה! ושארית הדם מושפרצת בקילוחים קטנים אחד אחרי אחד אחרי השני, והמלאך צועק: תרועה! ואז הדם נשפך. בלי כוח ובלי תנופה אבל בלי סוף. עוד ועוד ועוד. גולש על המזבח, על ההר, על האדמה. מכסה את כל הארץ, כל המדינה. והמלאך צועק: תקיעה גדולה. והוא תוקע לי באוזן: לשנה הבאה בירושלים.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי