שיטת רבי שמעון
חלמתי שנמאסת עליי לגמרי סופית. כל החופשה רק מתלוננת ומאשימה. ואיך אני שמח לחזור לישיבה האיומה. ואני נכנס לבית המדרש - ובית המדרש ריק. רק ספרים מכל הקירות. ופתאום עף עליי ספר מאחורה - אאוץ' - ואני צועק: מי זרק את זה? אבל אין תשובה. והספרים מתחילים לסקול אותי, בהתחלה רק אחד האחרונים מעז לזרוק עליי את החבר שלו, ואז גמרות שלמות, ש"סים עפים עליי, מוות בסקילה זו המיתה הכי אכזרית, או אולי שריפה? אני לא זוכר, זה בטח בתוך אחד הספרים. ואני עושה עסקה עם אלוהים שיציל אותי עכשיו, ואני מוכן למיתה היותר חמורה - בשריפה. ואני יוצא מתוך ערימת הספרים, כמו הר באמצע האולם, ואחר כך אני עוד צריך לסדר את כל הספרים בבית המדרש. ובדרך הביתה מישהו שואל אותי אם יש לי אש - ואני בורח. ואני מתחיל לחיות בתוך מים. ואני אומר לעצמי שמים זה תורה, ובכלל, כל המלאכים בשמים חיים בתוך מים, זה הרי הצד השני של הרקיע. מבחינתנו הם עפים, אבל בעצם הם צוללים. ולילה אחד באה אליי בת ים חרדית. ויש לה פאה, הזנב שלה מכוסה בגרביונים עבים, והיא אומרת לי: בלו בלו! ואני אומר לה: את חושבת שאני לא יודע שאת אשתי? והיא אומרת: לא אני לא אני אחרת. ואתה יודע מה היה קורה אם היית מתחתן אתי? אתה לא יודע. אתה אף פעם לא תדע. -אני כן יודע, את אשתי! -אם רק היית יודע כמה אתה טועה. ביי ביי, אני יוצאת לחופשה ממך. אתה יכול להמשיך לשחות באשליות שלך. ואני רוצה לתפוס לה את הזנב, אבל אני מפחד לגעת בה, אולי בכל זאת זו מישהי אחרת. ואני נשאר עם הגרביון ביד. והבד מרקיב, אני נושם - והריח נושך לי את הלב, אההה, מאיפה זה? איפה הכרתי את זה? ואני נזכר, זה הריח של השנה הראשונה בישיבה. הכול נשכח, לכלום אני לא מתגעגע, אבל הריח הזה... הריח של ספר קודש ישן, מעופש, משומש. גן עדן רקוב. ואני לא יודע אם אני בוכה, כי הכול מלוח, הכול מים. מים מים מים.
ואני לא יוצא מהמים, ולוקחים אותי למכון לחקר מחלות נבונות. ואני אומר לעצמי: מילא מסוכנות, מילא חשוכות מרפא, אבל נבונות? ואשתי אומרת: הוא הפסיק לדבר אתי, הפסיק ללמוד, נראה שהוא חי בתוך מים. והדוקטור אומר: מחר בבוקר הוא חוזר אליך שחור ויבש כמו שהכרת אותו. והוא מחכה שהיא תלך והוא אומר לי: למה עשית את זה לעצמך? אתה יודע מה יכולת להיות? אתה יודע? והוא מזמין את כל החברים שלו בלילה, והם צוחקים עם כל הבנות, ועוקרים את כל הקורות, כל השולחנות, ועושים ערימה במרכז. והם מכניסים אותי לתוך מדורה גדולה. ואני אומר לעצמי: אני אתחכם להם! אני עוד יכול לטבוע, מיתה בחנק היא הכי פחות חמורה, ואני מנסה להוריד את הראש לתוך המים, ולא מצליח, הוא תקוע. ואני עורף אותו והראש שלי מתגלגל לתוך המים. ואני אומר לעצמי שעדיין יש לי חמצן במוח, יש לי עוד דקה לחשוב, מעניין מה אני אחשוב? ועולה בדעתי שאולי טעיתי, ודווקא מיתה בהרג הכי פחות חמורה. ופתאום יש לי צער נורא שלא למדתי יותר גמרא.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי