בועט בסדין
חלמתי שהמשיח הי"ד אומר: זה לא מספיק, הכתיבה החדשה מצריכה קריאה חדשה. המוח האנושי השתנה, בגלל האינטרנט. פעם חשבו שהאינטרנט זה הקישוריות, אבל האמת שהעיקר זה הקופצנות והקשב שמתאים לזרם של מידע בזמן. והארגון מחדש של הזמן הוא מחומרי היום לצורות לילה, רק הירח נותן לשמש צורה, בניגוד לאלה שרצו לגרש את החושך, או שהלילה יהפוך ליום שחור - דיקטטורה של היום. עובדי היום חושבים שהפשר לחלומות זה היום. לא, הפשר ליום זה החלום. בעולם שאין יותר חלומות גדולים של חיי היום נהיים חלומות של חיי הלילה. ההתנגדות החילונית ליום היא מין, וההתנגדות הדתית היא חלום. נוירו-כתיבה, כתיבה של המוח עצמו, זה חלומות. זה חזרת הצד הפרטי והסודי של העולם, חזרת השחור. הגיבור של המאה הבאה, האדם החדש, הישראלי האמיתי, הוא חרדי! ואילו הקו הריאקציוני שלך מוביל לסוף התורה ויישאר רק פייסבוק. המצאת הדפוס היתה המצאת הלינאריות הארכנית, והמצאת עמודי האינטרנט מחלקת עוד פעם את הטקסט לעמודים וקטעים, ומחזירה את המחשבה האנושית למקורה, כשכל קלף, פפירוס או סיפור לפני השינה (ואחרי השינה) היה גם בפני עצמו, וגם חלק מסיפור גדול שבתוכו היו החיים, ולא שבתוך החיים היו כל מיני סיפורים. הכתיבה הארוכה הרגה את הדת והעולם המיתי לטובת היום - האדם במרכז, ועכשיו חוזרים בתוך מרכז האדם בלילה לעולם המיתי, שהריאליזם הפך למגוחך, כלומר מיתוס ללא דת, לספרות פנטזיה, והצד הבדיוני חלומי נרמס. דת זה דבר דחוס ורווי משמעות מטבעו ואין בו מקום לתיאורי נוף וחיקוי מציאות, כלומר מתרחקים מהטבע ומהצד המדעי של הספרות אל הצד הספרותי של המדע. דווקא הרשת תציל את התרבות ואת הדת, נכון שצריך להפסיק עם הספרים אבל לא עם הספרות, לכן צריך זיווג בין הספר לפרצוף-ספר, שיוביל לספר שבתוך האדם, ולא לאדם שבתוך הספר. רומן זה דבר נפוח מנופח ודכאני, זה כמו בית ספר בהוראה פרונטאלית. להזכירך אנחנו קוף מסוג ציידים-לקטים, והחקלאות החרשנית והעמלנות התעשייתית לא מתאימים למבנה המוח של הומוספיינס, והאינטרנט כן מתאים, זה גדולתו הרוחנית, שהוא מעוצב לפי המוח שלך ולא להיפך, לפי איזו מגבלה פיזית. זה שחרור אדיר מהקול הדידקטי והכובש של הרומן שמבזבז נייר וזמן, ממכבש הדפוס הדורסני. סיפורים זה עניין של הלילה, זה לא עבודה כמו ביום. אל תשכח שזה לא רק פרגמנטים מפוזרים במרחב, אלא דווקא מאורגנים בזמן, עם מרווחים ביניהם, בהפסקות. רומן זה משהו שנקרא ברצף, לפי סדר, ממש הליכה בתלם, נתון למניפולציה, פס ייצור. טקסט צריך לקרוא כמו פרשת השבוע, כמו עיתון, כמו בלוג, כמו פורום, כמו סידור, זה משהו שיש בו קצב בזמן. פעם ביום. פעם בשבוע. פעם בשנה, לא פעם אחת ולפח. צריך להכניס בכלים של הברברים תוכן גבוה, דתי, אחרת התרבות באמת תקרוס, השמרנות שלך מחזקת את השטן. בפעם שעברה בגרמנית זה היה הכי קרוב לקבלה, אבל הטעות הייתה סיפור שהוא חלום, במקום חלום שהוא סיפור, ואז הגיעו הנאצים. צריך לחשוב על טקסטים כקטעי קוד שפועלים על המוח שלנו, קוד ארוך ופרוצדוראלי זה מנוגד לעקרונות של תכנות מונחה עצמים, כאשר החידוש של התקופה זה שהלגו לא נמצא במרחב (גם לא במרחב וירטואלי), אלא בזמן, ובעיקר בזמן וירטואלי, שהוא המקבילה למרחב הוירטואלי. וכדי שהזמן לא יהיה חד מימדי גברי כמו ברומן, היהדות הכניסה בו אלמנט נשי של חזרתיות, ואז הזמן הופך לדו מימדי, יש את הציר לאורך מחזור השנה ויש את הציר בין השנים השונות. החגים הם קווים (קואורדינטות) מקבילים בזמן, אף פעם פסח לא יחול בסוכות. ואת זה אתה עושה על חשבון מימד מרחב אחד, כי הגרף של הרשת הוא דו מימדי (ולא מבנה - שזה תלת), ואז מוחזר האיזון שבין הזמן למרחב, בניגוד למערב שהוסיף עוד מימד מרחב לעולם על חשבון מימד הזמן היהודי. הרומן תיאר אמנם מציאות תלת מימדית, אבל מבחינת הזמן הוא היה לינארי, ולכן ביטל את הקו של אלוהים שהוא קו של זמן לרוחב ההיסטוריה ולא לאורך ההיסטוריה, ואז קו הזמן הפך להיות מיוחד בעל כיוון חד כיווני (בניגוד למימדי המרחב), ולכן הפך להיות גבר שחודר למרחב הנשי במקום משהו סימטרי. כשהזמן דו מימדי אפשר גם לחזור אחורה בלי לנסות להפוך את כיוון הנסיעה, אלא פשוט להתחיל לסטות לצדדים ולהסתובב. לכן בעולם המחזורי של החלומות, בניגוד לזיכרונות, אפשר לחזור אחורה בלי "לחזור אחורה", וזו היתה הטעות של הכתיבה בעקבות הזמן שלא הלכה דרך החלום אלא דרך הזיכרון, והשאירה למחשבה 3 מימדים, ולזיכרון אחד. אבל כשהזיכרון בשני מימדים של זמן, שזה כמו הזיכרון ההיסטורי היהודי, אז יש איזון בין המחשבה לזמן, והיא יכולה להתקדם ישירות לא רק בציר הזיכרון אלא גם בציר הלמידה. לחלום יש תפקיד מפתח בתהליכי למידה וזו הסיבה שאנחנו ישנים, אפילו ציפורים נודדות ישנות תוך כדי תעופה, החלום = למידה. כל עוד הגבר הוא קו והאישה מרחב אז יהיה כיבוש, כמו למשל לסיים לקרוא/לכתוב ספר - זה אתה שעברת בתוך המרחב של הרומן, והחיים יישארו אדם שנע ומתקדם בציר הזמן בתוך העולם שלו. אבל ברגע שתהיה סימטריה בין האדם לספר אז הכיבוש יתבטל מאליו. רומן=כיבוש. חלום=נגד הכיבוש. כמו שהאיש יהיה מישור ככה גם האישה, ומישור לא יכול לעטוף מישור, הכיבוש לא יהיה עוד אפשרות רוחנית, לכן חשוב שלא יקרה למחשב מה שקרה לאדם, שלא יהפוך לרצף הוראות, וככה גם הדת. המשיח לא יהיה התקדמות בסוף הזמן, ימים אחרונים בציר הליניארי, אלא ימות המשיח יהיו סוג אחר של ימים, ימים מסוג נקבה. זה המגדר האמיתי. המגדר החרדי. וזה דווקא על ידי העצמת הגבר שיקח מימד אחד על חשבון המרחב הנשי, ולכן כבר לא תהיה חדירה אלא חפיפה ומגע של שתי יריעות דו מימדיות. אמנם לא לבטל את ההבדל בין זמן למרחב אבל שיוויון במימדים, לכן במוזיקה יש תמיד אלמנט מחזורי, ההנאה היא ביריעה דו מימדית של זמן - לחזור לאותו מקום, אבל מכיוון אחר. כמו בציור שהוא דו מימד של מרחב, מסך של זמן. והשלב האחרון של הזמניות ביום הדין הוא - שהאדם הוא כחלום יעוף. המשיח זה חלום.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי