שירה חדשה
חלמתי שאני מחובר למחשב באינפוזיה. והבית לבן כמו בית חולים, נקי, ואשתי אוספת את הליכלוך מכל הבית, מהפינות הכי שכוחות, ואז מסתכלת איזה איכס, כמה טינופת, ערימה של גועל נפש במרכז החדר, ואתה אומר שלא צריך לנקות? והיא מתחילה לשבור את כל הכוסות בבית. היא קוראת לזה חתונה. והיא מרחפת אליי כמו כלה לבנה שעל החזה שלה יש מגן דוד אדום: אתה רוצה שאני אעשה לך חתונה - לפני כל האורחים? ואני אומר לה: תסססס. ואני אומר לה: אחרי שהתחתנתי הבנתי למה אסור לתת לנשים כוח, רק תחשבו מה היה קורה אם סדאם היה אישה. והיא מחזיקה דיאורדורנט ביד שנראה כמו טיל - זורקת אותו - ואני מסתכל עליה: עינויים בעזרת עגילים. חקירות באמצעות ציפורניים. ואני רואה שורות שורות של שערות ארוכות שמתנדנדות בלי ראשים שמחוברים אליהן. ואני כבר לא שומע מה שיוצא לה מהפה ורק מרגיש שהיא פתאום מסיימת את דבריה בסימן שאלה? ואני מפחד, לא יודע מה לענות, העגיל שלה מתנדנד, עוד רגע ייפול, ואיכשהו מצליח לענות לה רק סימן קריאה! והנה למזלי באים לבקר האורחים. והם אומרים לי: מזלך שאתה הולך מכאן, ואשתך כזאת אחות רחמנייה. תראה איך הכול מבריק. אתה בכלל לא נראה כמו מישהו שהולך למות. אוי איזה חמוד, הם מלטפים אותי. אבל אני מרגיש פלסטיק. הם בעצם לא רוצים לגעת בי. הם דוקטורים משונים מאוד, הם מסתובבים בחליפות חלל. והם אומרים לי מרחוק מאוד, שפעם שאדם היה מת, היה נשאר חלל פנוי, ובתוך החלל השחור הזה היה נשאר רשימו של אנרגיה אפלה, שממנו היה אפשר לעשות חידושי תורה. ואם היה שם צדיק, שזה מה שנקרא אדם יצירתי, כלומר מישהו שהיצר שלו גדול, אז הצדיק היה יכול להמשיך מהחידושים הללו תורה גדולה. אבל עכשיו אחרי השואה נשאר שם כזה חלל ריק, בלי רשימו, אף אחד לא יודע מה יש שם. לכן אתה שאתה במצב כזה, הבנת? משלחת לחלל, מישהו חייב להישלח לשם. כל יום אברהם יצחק ויעקב מבקשים לפגוש את קדושי השואה, ואומרים להם שהם בהיכל כ"כ עליון שאין להם עוד רשות להיכנס לשם. אבל האמת היא - שאף אחד לא יודע איפה הם. אתה מבין? מתי השואה - הם לא הגיעו אלינו, לעולם העליון. הנשמות עדיין תלויות, לא למעלה ולא למטה, אף אחד לא מבין מה קרה, לאן הם נעלמו, משהו קרה בדרך. הן לא בגן עדן! פעם כשהייתה רשת של נשמות, כשמישהו מת אז אם הוא מקושר אפילו לנכד אחד, אפילו לצדיק אחד, אפשר עדיין לנשום דרכו, או לינוק ממנו. אבל כשכל הרשת מתה, זה כבר כנראה פותח אפשרויות אחרות, שעוד לא ידועות למדע, שאנחנו עוד לא לגמרי מבינים. בכל מקרה כדאי שתדע שלפי החישובים שלנו, אמנם החלל הפנוי הוא שחור, אבל החלל הריק, שאין בו בכלל אפילו חלל, הוא לבן לגמרי. אם בחלל השחור אתה צריך חליפה לבנה, אז בחלל הלבן אתה צריך חליפה שחורה. אם כאן אתה הכלה - שם אתה החתן. ואם יש שם בכלל כוכבים - הם שחורים, הם מנצנצים בחוסר אור. ואתה, כל כך הרבה שנים הסתכלת על התקרה - אתה כבר יודע שיש משהו מעבר ללבן. והם מלווים אותי לחופה בשירה אדירה, יותר חזקה משירת הים, רק שלא שומעים כלום - כי זו שירת החלל:
תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה לֹא יֵדָע
וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן תִּלְכְּדוֹ
בְּשׁוֹאָה יִפָּל בָּהּ
וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּהשם, תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ
כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה: השם, מִי כָמוֹךָ!
והם כבר רחוק רחוק מאחור והם משחררים אותי להליכה לשם, כל עוד אני מחובר לרשת אני יכול לנשום דרכה, יכול למשוך בחבל ולחזור, יכול עוד לחזור משם. אבל אשתי היא. היא מוכנה לרצוח אותי רק בשביל לעשות לי המתת חסד. והיא באה בלילה, מגן דוד אדום, מנשקת ומשתקת, ומנתקת אותי מהמחשב. תסססס. ואני רואה אותה מתרחקת ומתרחקת, והמילים האחרונות שלה הן: אתה חושב שאני לא יודעת?
← הוצאה לחושך
חלום אקראי