מדוע נכחדו הדינוזאורים
חלמתי שאני דבר עצום! אבל אני לא יודע אם אני איזה דינוזאור, או שאני השלב הבא. אז מה אם אני לומד בשחור? הרי גם לדינוזאורים הייתה דת שהם קיבלו מהשמים, תורה שלמה של דינוזאורים, שכל מה שנשאר ממנה זה שלוש מילים סתומות בפרשת בראשית: "ואת התנינים הגדולים". ויש גם שמועות על איזה חטא איום - "חטא הדינוזאורים". ואשתי הדינוזאורית מביאה לי שקיבלנו הזמנה זוגית לתיבת נוח - "שיט על המבול", והיא אומרת: איזה אסון נורא! רציתי קצת מזמנו היקר והקדוש של בעלי. למה אנחנו אף פעם לא יוצאים? אין כסף אין כסף - ועכשיו זה בחינם. כל הזוגות האחרים, כל החיות יהיו שם. ואתה רובץ לי בתוך הזבל הקדוש הזה שלך, לא פלא שאתה, אני לא מתפלאת, וזה גם לא היה מפליא אותי בכלל לגלות... והיא ממשיכה עוד ועוד - האישה הזאת מסוגלת להוריד גשם מהתקרה - ואני אומר: מתי כבר המבול הזה?
ובימים הבאים היא מתנהגת כאילו הכול בסדר, אבל אני מרגיש שמשהו מאוד לא בסדר. ואנחנו עומדים לצאת לאירוע הזה שלה של ה"מבול", ואני רואה שכמו תמיד היא ארזה את כל הבית, והיא צועקת עליי: אני אני אני. למה הכול נופל עליי. ואתה יושב לך שם כמו פרימדון. אם אתה לא לומד - תלך לעבוד. ואם אתה לא עובד - תלך ללמוד. -כן, כי אני לא עושה כלום, ומי עושה את כל הכוונות לדרך, את? את רוצה שנצא בלי כוונות? אבל למה הכל ברגע האחרון? אתה חייב לקלקל? למה תמיד להוציא ת'מיץ, למה תמיד את, למה להוציא את הנשמה, למה תמיד אני? והתינוק הענק שלנו מתעורר, נכנס לנו לחדר השינה, וצועק בדינוזאורית: שקט! למה תמיד לריב? הרי אתם בכלל לא מדברים אחד אל השני. ואני ואשתי מחליפים מבטים. -אוי, אתה עוד קטן, זו לא מריבה. -אתה לא מבין, זו תפילה. -נכון? תפילה בחברותא. -בדיוק. זה הדבר הכי קרוב שמותר לנו בעולם הזה לתפילה בזוגות. כמו בקבר. -הכוונה לעולם הבא. -שעזרת הנשים מחוברת לעזרת הגברים. -וכבר לא יודעים מי זה מי. -וגר זאב עם כבשה. -ואז כל היצורים ביחד, מהנעלה ביותר ועד הנחות ביותר, כל המינים -ולא לשכוח שזה כולל גברים ונשים. -כולם מתערבבים בחומר אחד טהור, שחור, מלא אנרגיה, קבור עמוק באדמה. -זו התפילה העמוקה ביותר. לא להתפלל על הקבר, אלא להתפלל... -מתוך הקבר!
והילד המום לגמרי מההצגה, אבל אני המום עוד יותר. מאיפה אשתי הדינוזאורית יודעת מה עובר לי בראש? ואפילו אם היא קוראת מחשבות - שהיא בכלל תבין על מה מדובר? אני יכול לראות שהיא קראה בספרים שמוסתרים מאחורי הארון. ועדיין... ואני נבהל: את רואה איזה חיוור, את מפחידה את הקטן! הוא חושב שאת צועקת עליו. -גם עכשיו אתה משתמש בילד נגדי? לא יעזור לך, לא לוקחים אותו, הוא נשאר פה עם הבייביסיטר. -למה לא? ניקח אותו בשקית. -בשקית? אני יודעת מה עובר לך בראש. -לא נכון, את טועה, זה לא מה שעובר לי בראש. -זה בדיוק מה שעובר לך בראש. אני עוד אוכיח לך. -את לא יודעת כמה שאת טועה. -אני יודעת. כתוב שיש מקומות לזוג, שניים בלבד. מה לא מובן לך במילה שניים? ואני מסתכל לה בעיניים ורואה את דמעות התנינים הגדולים. ואני מבין שהיא יודעת, שנינו יודעים עכשיו מה מסתתר מאחורי המילים המכובסות. ברגע זה דנו את הילד למוות בטביעה, בפניו, בלי שיכולנו לומר דבר.
-תזמין מונית. -יש לך מושג כמה יעלו מוניות לסחוב שני דינוזאורים? זה בסה"כ 20 דקות הליכה מהירה עד לאוטובוס. והיא הולכת 2 דקות ועוצרת: למה כל הזמן בעלייה? כרגיל טעית בדרך. אני בטוחה שיש דרך בירידה. -איך אפשר להגיע לראש ההר בירידה? -ממתי הפלגה יוצאת מראש הר? כרגיל טעית בדרך. נשבר לי הגב. והיא מתיישבת לי על הספסל עם המזוודות. טרוריסטית! דווקא כש, תמיד ברגעים הכי ארררר. -לא אכפת לי. -נפסיד את התיבה. התיבה לא תחכה לנו! -לא אכפת לי. -זה לא הזמן עכשיו! -זה אף פעם לא הזמן. מה אתה חושב, שיש שם מקום לדינוזאור כמוך? -אין זמן לשטויות שלך. ואני משאיר את האישה מאחור ורץ אל התיבה, שובר את כל הרחובות ברגלי הדינוזאור שלי, ואני כבר יודע למה נכחדו הדינוזאורים.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי