חבורה של מפגרים
חלמתי שהבנתי שהזוהר רימה אותי. לתקן את הגלות דרך היחסים עם אשתי? גאולה דרך האישה - איזה מין רעיון! רק הילד, הוא הסיכוי, הוא העתיד. ודרך הקשר עם הבן אני כבר אתקן את הקשר בין הקב"ה וישראל. בני בכורי ישראל. כן, בושה שאנשים שולחים את הילדים לישיבה. אני אלמד אותו תורה כמו שהייתי רוצה שהיו מלמדים אותי תורה - משמים. ועם האישה זה כמו לנסות לתקן את הסטרא אחרא. איזה טיפש הייתי. ואני מתחיל לשקוע בזכרונות נעורים, איך האדמו"ר אמר שאנחנו דור אבוד, אבל אנחנו יכולים לגדל דור חדש, דור שימשיך את מה שהגרמנים קטעו בשואה. היינו על סף - והאדמו"ר לא רצה לומר על סף מה. והוא הוציא החוצה את ההורים ודיבר לנערים: אל תשכחו שהמחשב הראשון ואושוויץ נולדו באותה שנה, השנה שבה הגרש"ש מת. ואם משווים את רמת הפעילות הרוחנית במחצית השנייה של המאה ה-20 למחצית הראשונה - מתחשק לבכות. איזה ניצחון עצום של הסטרא אחרא! פשוט יובל שנים אבודות. מה שלא הרגה השואה הרגה המדינה ומה שלא הרגה המדינה - אני הרגתי. אבל אתם עוד תראו שיבוא דור חדש. דור שמדבר עם מלאכים ומלטף את חיות הקודש. לוקח את הצדיקים בגן עדן לטיול - עם רצועה! סוחט דמעות מענני הכבוד, מפיק חשמל מהשרפים, ותופס את הנחש בזנב, לא מפחד, קושר אותו סביב הצוואר, לא מפחד, ומרעיב אותו, מרעיב אותו, עושה ממנו חוט ארוך ארוך. ארבע כנפות הציצית יתחילו פתאום לנפנף, וילדים ייאלצו לקשור את עצמם בציציות לאדמה כדי לא לעוף ולהיעלם בשמים, חתנים טריים יעופו עם הטלית כמו סופרמן, ונערי בר מצווה יצליפו עם התפילין כמו קאובויז בעדר שועט של פרות אדומות. זה לא יהיה עוד דור שלומד תורה, אלא שהתורה לומדת אותו. הגויים עוד יתחננו שנחזור מהשמים. הם יבנו טלסקופים ענקיים כדי לנסות ולהציץ בטיפה קטנה מהאור שלנו. אבל כל מה שהם יצליחו לראות יהיה דרך המנעול. אנחנו נהיה המקום האחרון בעולם שיש בו סודות. האחרון בעולם! - הוא סיים בצעקה. הוא כנראה ציפה שנאמר משהו. שנגיב. משהו. השתררה דממה מביכה. לא העזתי לנשום. ולא ידעתי אם לומר, או לא לומר, לומר? לא לומר? ואז הוא הסתכל עלינו אחד אחד ואמר: חבורה של מפגרים.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי