כמה שעות אני צריכה לחכות לך שתחזור מבית הכנסת?
חלמתי שאני מתפלל בבית כנסת ואני רואה שהתפילה היא בדיחה. ואני מנסה לחשוב בכל הכוח על הדברים הכי איומים כדי לא לפרוץ בצחוק באמצע תפילת הלחש. ואני כבר נהיה אדום ונפוח ואנשים מסביב מתחילים לשים לב, ואני לא מצליח לחשוב, מה הדבר הכי איום שאני יכול לדמיין? סבתא שלי ערומה. נשרפת בתאי הגזים. ואני נזכר בילד שצחק בצפירה, והשפתיים של סבתא רוצות לספר לי משהו שאני לא יודע, היא חונקת בתוכה משהו, כבר לא יכולה, והיא צוחקת בניגוד לרצונה כמו אחרי שהיא היתה מרביצה לי, מכות נואשות, חלושות, ממש לטיפות מגוחכות, של זקנה חולה. וזה מדבק, כל הנשים הערומות צוחקות, זה גז צחוק, שואה של צחוק. ואני רואה שאני לא מצליח להתגבר על עצמי ועושה מהר עליית נשמה ויוצא מהגוף ועומד על השטריימל, ורואה את האולם מלמעלה, מהמנורה, מהתקרה - זהירות, אנחנו ממריאים - ואני חוטף מכה חזקה בראש מהכיפה של בית הכנסת, ונעצר שם, כמו בלון. בטח תהיה לי גולה. ואני משתדל לא להציץ בעזרת הנשים, ופתאום עולה בדעתי שאין לי שמץ של מושג מה הן באמת עושות שם. בעצם, אפילו לגדולי הרבנים אין. אין גבר בעולם שיודע. מישהו חייב לגלות! אבל אני תקוע למעלה עד שיצא ממני האוויר.
ובלילה אני אומר לה, מהצד השני של המחיצה: את פשוט היית הראשונה שחייכת אליי. השבירה של השבירה יותר קשה מהשבירה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי