כוחות חמור
חלמתי שאני נרדם על ההגה ומגיע לבית של האדמו"ר. והאדמו"ר חושב שהוא המורה שלי לנהיגה. והוא מחזיק את השטריימל שלו כמו הגה, ועושה ווום וווום, וכשאני נכנס הוא כמעט קורע את השטריימל וצורח: ביפ! אתה לא רואה לאן אתה נכנס? אתה עיוור?! והוא מסתכל על תמונות האדמו"רים הקודמים שמסביב, ופותח בשיעור נהיגה מתוך הספר שלפניו:
אנשים חושבים שנשמות האבות הן רחוקות, שהם לא מכירים אותם. אבל צריך רק להרגיש. כשאתה לוחץ על הגז אתה מרגיש את נשמת משה, כשאתה לוחץ על הברקס אתה מרגיש את נשמת אהרן. נוסע קדימה - נשמת אברהם. ברוורס - נשמת יצחק. ההגה - יוסף הצדיק. מחליף הילוכים - מתעברת בך נשמת יעקב אבינו. וכשאתה מתיישב על כסא הנהג - דוד המלך! והוא חובש את השטריימל ומתחיל לנהוג עם הראש, ממש מפחיד שהוא לא ישבור את המפרקת בסיבובים, והוא מסביר תוך כדי: אתה צריך להבין שהעולם לא נגמר עם אשתך. לכל מכשיר יש סוג זיווג מיוחד עם הבעלים שלו, אם זה כסא, כסף, ספר, מחשב, או שטריימל. לא רק האישה רוצה למרוד, לא רק הגויים רוצים להיות בני אדם, לא רק החיות. גם הדוממים! וכאן אנחנו מגיעים לנקודה החשובה, היום שהאישה היא כבר לא מכונית, והמכונית היא עוד לא אישה. למה יש בכלל מכוניות חדשות, אדומות, נוצצות? למה כל שריטה שורטת בנשמה? למה אוהבים את המכונה הזו, מלטפים אותה, רוחצים אותה? רק מידת המלכות מסבירה את זה. תראה איך שפת הקודש תמיד מגלה מה יש בפנים, בניגוד לשפות הזרות שמסתירות. כי אצלנו הזכר והנקבה מכוונים: מכונית היא אישה, המלכות. זה לא אוטו. וההתקדמות בעולם התחתון היא רק רמז להתקדמות האדירה בעולם העליון. ארבעת האופנים הפכו לארבעת הגלגלים, וכבר מדברים על ארבעת הכיוונים, לא רק דרך הימין והשמאל, ובדור הבא - 4 מימדים. החיות הפכו לבהמות, שהפכו לבוכנות, שהפכו לכוחות. ומכאן מה יהיה עוד? אני כבר לא אזכה לראות - אבל אתה כן. החשמל, העיניים, הכל בא, ואוטוטו הכנפיים. אז כמובן שיש גם שבירת הכלים, וצריך לתקן אותה במוסך, בגלות מהכביש. אבל הכביש זה הבית, זה הארץ ישראל שלה, כמו בורסה לכסף או רשת למחשב, ועלינו מוטלת המשימה לגלות איפה זה הר המוריה - רמז: זה המקום של העקידה - ולבנות לה את בית המקדש. הרי הזיווג עצמו הוא בבית, וזה העיקר! לא התיקון בגלות. ולכן יש איזה גבול שרק עד אליו אני יכול ללוות אותך, הרי אני לא אכנס לך לשם! אני רק הנהג. ואם אתה הנהג - אני רק המורה. בטח שמעת את הרינונים על צי המכוניות שלי, איך שאני בכסא הנהג ומסיע את המשב"ק מאחור, את הבדיחות שאצלי המשיח סוחב את החמור, והחמור רוכב על המשיח?
אבל לא שמעתי שום דבר כזה. העוני המחפיר של הבית דיבר בעד עצמו. לא ידעתי מה לומר, ונהייתה שתיקה מעיקה בחושך. בטח כבר מאוחר בלילה. האדמו"ר לא טרח להדליק את האור. נראה לי שהוא התחיל לנחור. לברוח? ואולי הוא ער? ואולי הוא בכלל לא שם? וחיכיתי שם בחושך כמו חמור. פתאום הוא אומר: בוא איתי, אני אנהג ואתה במושב האחורי. ואני שואל אותו לאן אנחנו נוסעים? והוא אומר: אתר סודי באמת. והוא מגביר מהירות, בחושך, יש רק נתיב אחד והוא צופר כל הדרך, כאילו מישהו שבא ממול בפיתולים יספיק לעצור. לפי החושך המוחלט אנחנו במדבר, אבל לפי הסיבובים אנחנו בהר. ואני שואל אותו איפה אנחנו? והוא מתחיל לתת גז ולבלום, גז ולבלום. והוא שר: ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו. ואני שואל אתה רוצה להרוג אותנו? ואני צועק לאן אתה לוקח אותי? והוא אומר: לקבר. -אני רוצה לרדת, לא רוצה! והוא אומר: לקבר של משה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי