אחזקת האדמו"ר
חלמתי שהאדמו"ר הקודם קרא לי שוב. ואני רואה את המשב"ק (משמש בקודש) מסתובב שם כמו כלב ששומר על האדמו"ר והשאירו אותו מחוץ לדלת, והוא מזהיר אותי: האדמו"ר חי בעולמות עליונים. אף דבר שהוא אומר לא צריך לקחת בפשוטו. והוא מספר לי - זו הפעם האלף שאני שומע את הסיפור הזה - על הכלב החצוף שהאדמו"ר קרא לו להסתלק. הכלב המסכן לא מדבר עברית, אבל מה שבאמת גמר אותו זה שהוא לא ידע שהאדמו"ר מדבר בארמית. והאדמו"ר קרא לו שוב: תסתלק תסתלק. והכלב המפוחד התחיל לעלות למעלה למעלה עד שנעלם כנקודה שחורה בשמים. מעודד מהמופת של האדמו"ר, המשב"ק הוסיף בחשש: תספר לי אחר כך מה היה בפנים?
ואני נכנס לאדמו"ר והאדמו"ר בחושך. לא רואים כלום. רק שלא יהיה אחד ממצבי הרוח האיומים שלו. לכל האדמו"רים הולכים כדי להחלים, נכנסים חולים ויוצאים בריאים, ואילו אצלו המופתים הם אחרים, נכנסים בריאים ויוצאים חולים. אחד יצא אילם. אחד התעוור לשנה שלימה. אחר יצא צולע. ואחר כך מתפלאים שלא באים. חבר שלי יצא ולא רצה לדבר אתי. הבטחתי לא לספר לאיש, התחננתי, והוא לא הסכים. אחרי שנה הוא סיפר שהאדמו"ר אמר לו רק שלוש מילים. לאלוהים יש איידס. -אתה בטוח שהוא אמר אלוהים? -אתה יודע, הוא לא אוהב שאומרים אלוקים. הוא שונא גינונים. שלא תעז לפנות אליו בתואר כבוד. -אולי הוא אמר עץ? כלומר איידס, איך זה יכול להיות - אם הוא היה רק עם השכינה? -אם יש לך אומץ תשאל אותו. בחור אחר אמר: אתה צריך להתכונן. הרי לטיול מחוץ לארץ היית מתכונן. אז לטיול מחוץ לשמיים לא? יש מקומות מרוחקים באמת בעולם ההוא. בעולם שלנו יש גבול לנידחות, אבל לא שם. יש מקום שהדרך היחידה אליו לוקחת 120 שנה של הליכה רצופה. וממנו יוצאת דרך נוספת, שאומרים שהיא לוקחת כמה דורות. כמובן שאף אחד לא חזר משם בחיים. ויש מקומות מפחידים, שהאדמו"ר בעצמו לא מסתובב בהם בלי הכלב שלו. אתה מנחש באיזה כלב מדובר? בקיצור, אל תשכח לקחת מים.
והאדמו"ר בפנים שואל אותי ישר: יש לך רשיון? -לא. -אז בוא אני אלמד אותך איך לנהוג במרכבה. והוא מתחיל בקורס מזורז: קודם כל, אתה רוצה לנהוג. למה? אל תשאל. זה כבר בא מעולם אחר, לא מהנהיגה. אחר כך מגיעה התיאוריה, החכמה של הנהיגה, שמזדווגת עם לימודי הנהיגה, הבינה, ונכנסים לשלב העוברי של השיעורים. עד כאן אתה אתי? עברת את האימה והשמחה של הטסט? מזל טוב! אבל אתה עדיין לא יודע לנהוג. נולדת אתמול. הדעת מגיעה מהניסיון, כמו אצל אדם הראשון. ואז יש גישות נהיגה מנוגדות, לטוב ולרע: אתה יכול לנהוג בתחושה של חסד עצום שמקיפה אותך, נותן לכולם זכות קדימה, לכולם, רק שיעקפו, שיכנסו לפניי. או בגישה של דין, להתעצבן על כולם. ראית איך הוא עקף? קו לבן רצוף! החוק! ומשם זה ממשיך: חרדה, משטרה, ועמוק בתוך הסטרא אחרא - התאונות ומלאך המוות. גיל שנתיים הנורא. וכמובן שמשני אלה מורכבת הסינתזה הבוגרת יותר, שממנה כבר יוצאים מגוון סיגנונות. בן אחד הוא הנצחנות, הדין שבחסד: אני עוקף את כולם! אף אחד לא עוקף אותי! והבת השנייה היא החסד שבדין, ההוד: למקסם איזה אידיאל אסתטי שלך, מעבר לחוק, שאתה עומד בו. למשל: הכי בטוח, או הכי פחות דלק, הכי פחות זמן, הכי פחות מאמץ וכו'. כאן האתגר העליון הוא כמובן הפקק. ואחרי שגיבשת סגנון והתבגרת יש עוד סוג של זיווג. זה היסוד של היצירתיות בנהיגה: הנה עשית מהלך יפה. משם ההנאה, אבל גם הסכנה, משם יוצא הדם. במיוחד אם עשית קפיצות בהשתלשלות. ובמלכות אתה כבר לא מודע יותר לנהיגה שלך. אתה זה האוטו. אתה כבר יכול להיות בעולם אחר. אתה חולם.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי