המצאת האפס
חלמתי שאני נוסע לבקר בקבר של מדינת ישראל. והמקום שומם, זה כבר לא מעניין אף אחד. ואני רואה שכתוב על הקבר: היו גם הישגים. והנה קופצים ובאים שני חרדים. והאחד שואל את השני: מה אתה עושה פה? והשני קופץ מעליו ועונה: אשתי אמרה לי. אני מאחלת לך שתמות כי יותר קל להיות אלמנה מגרושה. והראשון קופץ מעליו ושואל: למה אתה לא בוגד באשתך? והראשון קופץ: כי היא לא בוגדת בי. והשני קופץ: מה זו המחשבה הפרימיטיבית הזו? ממתי יש ביניכם סימטריה. אם היא לא תקפוץ מהגג גם אתה לא תקפוץ מהגג? והראשון קופץ, וככה הם מתקדמים. והם שואלים: בוינג בוינג, אתה יודע איפה כאן הקבר של ישראל? באנו לקפוץ לה על הקבר. ואני רואה שהם לבשו את הנטלות של בית הקברות על הראש, והם נוגחים אחד בשני בידיות כאילו זה קרניים. והאחד אומר: באבוד רשעים רינה. והשני אומר: בנפול אויבך אל תשמח. ואני מפריד ביניהם: יש פיתרון לסתירה בפסוקים! האויבים הם הצדיקים. אנחנו הרשעים. והאחד אומר: תגיד לי מי זה הצבי המצחיק הזה. והשני אומר: אין לו קרניים. ושניהם שותקים במבוכה. והאחד אומר: אתה רואה את הטבעת השטוחה הזו שיש לו מסביב לראש. והשני אומר: אתה חושב מה שאני חושב? והראשון אומר: אתה חושב? שבתאי צבי? והשני אומר: לא שיש לי סימפטיה למדינת הטומאה, אבל... והראשון אומר: אבל אני מרגיש בושה שליצן כזה בא לפה.
ואני לא יודע למה, אבל אני יורה לעצמי בראש. והם רצים להזעיק עזרה, ואני שוכב שם עם הראש על הקבר כמו שאני ישן במיטה, אני לא יכול לזוז אבל מתפלא שאני עדיין חושב, ורואה את הדם נוזל, ואני מתעצבן כמה זמן לוקח להם? כשהם רצו הם הגיעו לפה תוך שנייה. הם אמרו לי שהם יכולים להזעיק אמבולנס מהר. אם הייתי חושב שזה יקח כל כך הרבה זמן לא הייתי מתפתה לעשות את זה. זה ממש באשמתם. בטח הלכו לחלום במיטה והשאירו אותי כאן. והשנים עוברות, אף אחד לא בא, ובסוף גם אני מבין שנגמר. כבר לא יצא ממני שום דבר. ופתאום אני נזכר, לפני אלפי שנים, מה שהמורה לחשבון אמר לכל המאחרים. גם אפס הוא מספר על ציר המספרים.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי