בית הכסא
חלמתי שיצר הרע מנסה לפתות אותי, ואני אומר לו: חבל לך. אתה יודע למה? כי אין לי אשליות. והוא אומר: דווקא יש לך. והוא מביא לי סטודנטית מופקרת עם עור ששואלת אותי מה אדם שחור כמוך עושה כאן במרתפים של האוניברסיטה, ואני בורח משם לפני שהיא תציע לי נישואים. והוא מביא לי צדיקה תמימה שקוראת תהילים באוטובוס וכל מה שנשאר מזה שהיא אישה זה שהיא מתפללת ולא מתפלל. והיא מסתכלת על הפיאות שלי ושואלת: זה יכול להגיע עד הרצפה? ואני נזכר בנביא הושע ששמע קולות מהשמים שאמרו לו להתחתן עם זונה. והוא מביא לי בחורה נחמדה מבית טוב שעולה על גדותיה מרוב שהיא מבינה אותי, כמו סיר שמבין ומבין עד שהוא נשפך על הרצפה. ואני נעלם. ואני מסתתר ומסתתר כמו שפן בתוך הכובע, עד שהיא תלך, לא מעז להציץ החוצה אולי היא כבר הלכה. ואני ממהר למצוא לי איזו פילה בתולה ומבוגרת. והמשפחה שלי משתגעת. אף אחד לא מבין למה אני מתחתן איתה, איזה מין זיווג זה, מה אחד כמוני מוצא באחת כמוה. והיא כמובן שמחה מאוד, אוהבת אותי מאוד, אבל מהר מאוד אני מוחק לה את המבט המטומטם מהפנים, כי הפמוטים שלה מכסף מקומרים בזוויות לא ראויות ואני דורש שלפחות תחביא אותם מתחת לאיזו שמלה, מה זה פה. והיא בוכה קצת בארון, אבל חוזרת משם מאושרת, ומה שאני לא עושה לה היא ממשיכה להיות מאוהבת, ורק משמינה מנחת, ואני כבר משתגע. ויצר הרע פתאום אומר לי: היא אשתך. מותר להתייחס אליה יפה, לא? ואני מזהיר את אשתי: יש פה איזה כלב שמנסה לרחרח ליד הבית. ואני חותך את הטלפון ומוחק את המחשב. שופך את הבשמים שלה בכיור ואת התכשיטים באסלה. ואח"כ מנגב בנייר טואלט את כל הסכו"ם בבית. ולאט לאט אני מוחק כל עקבות לקיומי. אפילו הזקנים בבית הכנסת כבר בקושי זוכרים שהיה כאן פעם מישהו כזה. ובסוף גם אשתי והילדים שוכחים שהייתי אי פעם קיים. מבחינתם אני אחד הכיסאות הישנים בבית. ובגלל שאף פעם אף אחד לא יושב עליי הם קוראים לי בצחוק כסא הכבוד, כשיגיע אורח ניתן לו לשבת בכסא הכבוד. ויום אחד מגיע אלטע-זאכן, ואני עושה את דרכי לכפר הערבי. ויצר הרע אומר לי: מה אכפת לך שאיזה ערביה תשב עליך. מותר, לא? אתה כבר לא בנאדם, אתה כסא. ואני אומר לו: לך תדע מה הן מסתירות מאחורי הרעלות האלה. והוא אומר לי: עכשיו אתה תדע. והערביה מורידה את המסכה ואני רואה שהיא אמא שלי. אני גוי! אני ערבי! אני בבית שלי! לעזאזל, זה בטח המקום הראשון שהם יחפשו. ואני מנסה לגרור את עצמי עם רגלי הכסא לדלת אבל בקושי מתקדם. הבית מוקף. ואמא שלי מנסה להחביא אותי בתוך המקרר אבל הרגליים שלי בולטות החוצה, המקרר לא נסגר, והאור מהמקרר בולט החוצה בחושך עוד יותר. ואני פוגש במקרר עגבנייה. והיא אדומה כמו קטשופ, ואומרת לחסה: תכסי אותי מהר שלא יראה. ואני אומר לעצמי: זה הסיכוי האחרון שלי לנהל חיי משפחה. ואני מתחיל לחפש את אבא שלה כדי להציע לה לצאת אתה, ואני מבקש מהלבן, האבטיח, אפילו מהמדף, אבל כולם מתכחשים אליה במבטא ערבי, עזוב אותה. אתה רוצה להתחתן עם זונה? ויצר הרע אומר לי: נה נה ונה נה. והשמים מתחילים ליפול עליי. בהתחלה העננים, נהיה ערפל. אחר כך שומעים את הציפורים נחבטות בגג בהמוניהן. והאוויר נהיה דליל, קשה לנשום. ופתאום הכל מצופה בשקית פלסטיק דקה מאוד, אבל בקושי אפשר לזוז, כי מהצד השני יש טונות של מים. זה בטח הרקיע, אוי ואבוי הסיכות שהשארתי במגירה, תיכף הקרום יגיע אליהן. ומתחילה הפגזה של מלאכים, הם עושים רעש איום, כמו פסנתרים שנופלים מהשמים. בום! זה היה קונטרבס. תזמורת שמיימית של פצצות קדושות, גרעין, פירות, איצטרובלים, ואני כבר חושב להיכנע - והנה טראח - אנחנו בגן עדן והעצים הענקיים מבריאת העולם מתחילים להיכנס לאדמה, ואני תופס בענפי העץ והם חומקים וחומקים כמו ידיים של תמנונים, ובסוף אני נאחז בצמרת חזק חזק ונכנס יחד איתה לתוך האדמה, רגע לפני שאני אפגוש את אלוהים. רק שהוא לא ישב עליי.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי