כשאלוהים בוכה - זה מבול
חלמתי שאני בסדום של קדושה. ואני בא לנשק את המזוזה בכניסה, ואני רואה שמישהו מנשק את המזוזה נשיקה מגעילה וחושנית להפליא, מוציא את הלשון, ממש בולע אותה. איכס, מי ירצה לנשק אותה אחריו? וככה גם בפנים: ליד כל הדלתות אנשים מתפתלים בנשיקה אינסופית עם המזוזה, כשרק פיהם צמוד אליה, כאילו הם יונקים אותה. ואחרים מחבקים ספר תורה באיזו פינה חשוכה, שולחים ידיים, מגפפים, נוגעים ברגליים של הספר, ממשמשים את תשמישי הקדושה, הקימורים, הכתר, הרימונים, מזל שהספר לבוש, ואני מדמיין בחלחלה שהם בטח דוחפים אצבעות גם מתחת לכיסוי. ומלפנים מישהו מנשק את הפרוכת של הארון, ממש שואב אותה לתוכו, הלשון עוברת על האותיות הבולטות בזהב: לזכר קדושי השואה הי"ד, מרטיב את כולה, נוטפת מהריר שלו. וענק אחד תופס אותי, קושר אותי עם רצועות העור של התפילין שלי לקיר, ומצליף בי עם רצועות התפילין שלו. ואני מנסה לזעוק והוא מכניס לי את הבית של התפילין לפה וקושר חזק, תאכל הוא צועק לי, אתה יודע כשהיינו בגטו ולא היה מה לאכול, לרבי היה כזה ביטחון בקב"ה, לרבנית לא היה בשר לשבת, אבל הוא לא היה מוכן - לא מניחים תפילין בשבת ועד יום ראשון השם ירחם - ואכלנו מרק תפילין, הרי זה כשר! עור שחור של פרה כשרה, רך רך בבישול, גן עדן. -ומה קרה ביום ראשון? -לא היה יום ראשון! והוא לוחש לתוך הפה שלי: אתה צריך להבין, אנחנו בגטו הבנו שגם אם נשרוד את החורבן, הרי שמבחינה רוחנית כבר הושמדנו. ומה שאנחנו חיפשנו במצב כזה זה לא לשרוד פיזית, מה שעניין אותנו זה לשרוד רוחנית, מה שהטיל עלינו אימה, שבגללו לא ישנו בלילות, זה שהתורה הסודית - הגדולה - לא תיקבר יחד אתנו! והקמנו, הרבי קרא לזה - תיבת נוח. איזו ישיבה של כל החיות השונות ביהדות, מכל סוג ומין, הרבי כינס את כולם, היה קל להרכיב מאתנו כל מיני חיות, כולם בשלב הזה היו רק עור ועצמות. וידענו שכולנו נמות, אבל המטרה הייתה - ספר. ספר יכול לשרוד, אפילו עמוק באדמה, לעוד אלפיים שנה, ספר גדול באמת - יכול לשרוד. וזה היה, היום קשה לי לתאר את זה, יצירה, הארה, תורה חדשה, מסעירה, אורות עליונים, מול המוות, השטן בעיניים, סיכום של כל ההישגים בדורות הישנים, ופריצות דרך חדשות שהושגו בלילות שלפני האקציות, אנשים שהלכו, שידעו שהם הולכים בלי לחזור, סודות ממודרים בסיווגים שלא שמעת עליהם, בצבעים שלא שמעת עליהם, שנשמרו אלפיים שנה מפה לאוזן, שהם לא חלמו שיספרו בחיים, הכול נשפך, הכול נרשם, הכול התחבר לתמונה חדשה, תמונה שלא תאומן, של האלוהות והעולמות - ושל השכינה והשטן. וזה לא היה רק אצלנו. הגילויים שנפלו עלינו מלמעלה באותם שבועות - הכול היה מהיר מאוד, ידענו שאין זמן, שלא נשאר בכלל זמן - היו דברים, היתה פשוט הרגשה שמישהו למעלה משמיד מסמכים בפאניקה וזורק אותם מהחלון, לפני שמישהו אחר כבר יעמוד בדלת. אין לי דרך אחרת לתאר את המבול המודיעיני הזה - שפע מדהים, פשוט מטר של אש וגופרית משמים. פעם דיברו על שבירת הכלים - אבל זו הייתה שבירת האורות! ידיעות סודיות מאין כמוהן, שפעם היו זוכות לדורות של עיון מדוקדק, נחשבו לחומר קריאה שבקושי מעיפים עליו עין. חומרים שכהנים גדולים היו נישרפים אם הם רק יסתכלו עליהם, שבעבר היו ממששים אותם בחושך מוחלט במערות בעומק של קילומטרים עם אלף כיסויים על העיניים - הכול עף עלינו בלי חשבון. פענוח מהיר הראה שלמעלה, ברגעים אלה ממש, יושבת בגן עדן ישיבה דומה לשלנו עם מטרה דומה, רק ששם מדובר בישיבה של עצים, של עולם הצומח. ומתחתינו, מתחת לעולם החי, בגיהנום יש גם ישיבה מקבילה, והפעם ישיבה של מלאכים. וגם למטה מזה, כל מיני דרגות שלא שמעת, לא ידעת. וגם למעלה, מעל גן עדן בתוך ענני הכבוד יש ישיבה, מין קשירה כזו שמחזיקה את עצמה, של דוממים. דוממים מדברים! וכאן הדבר המפתיע, התפתחות עצומה שחלה דווקא בעולם הדומם.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי