עלייה לרגל
חלמתי שאיוב מחייך: לפחות נשאר הכלב! אפשר לקחת אותו לחורב. אבל הכלבה החרדית שלי אכלה חתול מורעל והיא גוססת. וכל הלילה היא נכבית עוד ועוד, הראש נופל ראשון, אחר כך הרגליים, האוזניים, העפעפיים, ובסוף גם הזנב מוריד את הדגל ונכנע. ופתאום בשעה 3, כשכמעט הסוף, היא מתעוררת ומבקשת שאני אדליק את הרדיו, היא רוצה לשמוע מוזיקה קלאסית. ממתי היא שומעת מוזיקה קלאסית? ממתי חרדית בכלל יודעת מה זה? ואני מחפש בכל התחנות, איפה משמיעים בשעה כזאת מוזיקה קלאסית? יש רק רדיו של ערבים, ופתאום מתחילים לצאת לה מהפה קילוחים של דם שחור, מגעיל, של כלבים. וכל הגוף שלה מת ורק העיניים שלה עוד מסתכלות עליי, כמו פוחלץ הפוך. וכל פעם אני כבר בטוח בטוח שהיא מתה, ופתאום יוצאת ממנה עוד יללה. ואשתי צועקת עליה: תפסיקי לצעוק! ואני עונה: היא לא צועקת היא נובחת, כל השנים האלה ואת לא יודעת! והסתובבתי הפוך במיטה עם הראש לכיוון הרגליים כדי לראות את הכלבה שהיא לא תמות. ואשתי התעוררה: מה אתה שם את הרגליים שלך על הראש שלי. למה הרגליים שלך איפה שהראש שלי? -למה הרגליים שלך איפה שהראש שלי? והיא נחרה לי בחזרה בבוז. שוב ושוב. בקצב. עד שהבנתי שהיא נרדמה. פתאום היא מתעוררת: עם מי אתה מתלחשש שם למטה? -אני מתלחשש עם הרגל שלך. רגל, רגל, טעיתי שחשבתי שאשתי נמצאת למעלה, הייתי צריך לדבר אתך, לך הייתי צריך לשים טבעת, את היית צריכה לעמוד אתי בחופה, ואת הראש שלה היינו מחביאים מתחת לשמלה למטה שלא יראו. את היית יושבת אתי לשולחן שבת, מחייכת ואוהבת, והראש של אשתי היה למטה והיינו זורקים לו שאריות עם הכלב. רגל שלי, איזה פיספוס של החיים. אבל לא, מסריחה שלי, כי את יודעת למה את נחשקת? רק כי את מגיעה מלמטה עד למעלה. אם לא היית מגיעה עד הרצפה אף אחד לא היה מסתכל עליך, לא היו גרביונים עבים בקיץ. תראי איך הידיים והראש מציצים החוצה בחוצפה. כי את אשמה בכול. בלעדיך האישה היתה מרחפת באוויר, מלאך. ואת היית משוחררת - זנב! והיא בועטת בי בפרצוף.
והנה ה י א ברחוב. את מבינה מה את רואה, מה את רואה? והיא שואלת: זה היה לך מוכן? הנאום. השאלה. היא למה היית חייבת לחייך? הייתי רוצה שבסוף הסידור יהיה דף: אלוהים שוקל את בקשתך והוא יקבל החלטה בימים הקרובים.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי