בעל חיים
חלמתי שאני מתחיל פתאום להתעניין בכלבים. באחד הספרים הקדושים גיליתי ברמז שאיוב הוא הדמות היחידה בתנ"ך שהיה לה כלב, ואפילו איזה סוג: רועה גרמני. מה שחיזק את ההשערה שלי, אז עוד חשד בלבד, שאיוב היה נאצי.
ואיוב כותב שם: כלב בגימטריא אליהו, ולכן אליהו נלחם בבעלים ורץ לפני המלך ובעל שיער, כי לכלב יהיה תפקיד משיחי מכריע. האילוף והביות יהיו תחילת האלף בית החדש של שפת הלמידה באלף האחרון, שאחריו יבוא הבית הראשון - צורת זמן חדשה. ואז האותיות יהיו צורות למידה ולא צורות שפה, סימני מחשבה ולא סימני דיבור. התורה החדשה תהיה כובע - מעל למוח, והכלבים ילוקו את דמי המלך... ופתאום הפסקתי לנשום. התחבאה שם הערה סתומה, בכתב יד האדמו"ר הקודם. בן+אח+אב = נבואה. מיד סגרתי את הספר, והחבאתי אותו בחושך שמאחורי הספרים האחרים במדף בספרייה. אסור היה לי לקרוא את זה. שם ב"ן זה החלק הבהמי של האלוקות.
היה אז איזה ניסוי איום שלא הצליח. לחשתי לה: את יודעת למה זה קרה? מי שלא מחייה בעל חיים, אין לו חלק בעולם החיים. שלא לדבר על מה שאת עשית להן. המצווה הראשונה בתורה אנחנו לא מקיימים: איך אפשר לרדות בעוף השמים? אין אפילו חיה אחת בשכונה. והיא סיננה: לא, אתה לא תעז לעשות לי את זה.
והמשכתי: הרי מה פירוש "בעל חיים"? והיא: בעלי היקר, הרי ברגע שאתה רואה אחד כזה אתה מסתתר מאחורי השמלה שלי. לפני כולם. באמצע הרחוב. אז למה אתה סתם מפחיד אותי?
היה אצלנו ילד שלא נגעתי בו. ילד יחיד. וביומולדת שלו הוא הביא הפתעה. התברר שהיו לו תוכים בבית. ואז הבנתי הכול. העיניים ירוקות של תוכים, ואף מעוקל כמו תוכי, היה ברור שהוא קיבל את זה מהתוכי. ואמא שלו הזמינה את כולם לגעת בתוכי, ואני ברחתי, אבל כולם נגעו כמו טיפשים. והוא היה מחטט באף והיתה לו הנזלת הירוקה של התוכי. ואני הייתי בורח מכל מקום שהוא היה מגיע. ולא העזתי לספר לאף אחד, איך הם לא רואים, אולי גם הם תוכים. כל יום הייתי מתפלל בבוקר שהוא לא יגיע, לא יהיה אצלנו יותר, שיהיה חולה מהתוכים. ובאמת שנה הבאה לא ראיתי אותו יותר, לא שמעתי עליו אף פעם, ולא שאלתי לאן הוא נעלם. ואשתי אמרה: זה הדבר שאתה לא מסוגל להבין, בכל העיירה אין חיה אחת - למה?
בכל מקום שהייתי הולך היו הולכים אתו מאות ילדים, הוא היה מרייר בפה גדול מלא שיניים, והם היו אומרים, הם לא ראו דבר כזה בחיים: לאכן, לאכן! (צוחק) והאמהות היו באות מכל הכיוונים וחוטפות אותם משם בצעקות: הונד, הונד! והילדים שלא היה להם אמהות, היו באים חרדים שחורים מלמעלה כמו נשרים ונושאים אותם הביתה. ואשתי אמרה לי: אידיוט שלי, רימו אותך, זה לא כלב. -מה? -זה כלבה! -לא, לא, זה כלב.
וגן החיות שלי גדל, אימת השכונה. עכשיו היונה, והכלבה, והאישה, והבטן של האישה. זו השאיפה שיהיה לאדם גן חיות, ולא גן עדן, גן עצים. ואפילו חשבתי איך מתקדמים לגן מבני אדם, וכו'. גן שכולו עצי החיים, עצים מדברים, שאפשר לשוחח איתם. ואשתי נובחת: יא כלב! עצים, גינה - זה גן עדן. גן חיות זה גיהנום. כמה זמן אתה חושב שתוכל להסתיר את זה בבית? מחוץ לבית, עכשיו, תעוף! כל השערות האלה נכנסות בתוך הראש. -תעשי מהן פאה. -לשטריימל שלך אני אדחוף אותם. שינשור לך בכל מקום, שידעו מי אתה באמת. והיא התחילה לצעוק שהיא תלך לרב. שצריך לאסור עליי לקרוא בספרים האלה. שמכניסים לי ציפורים לראש. התחננתי לפניה שתהיה בשקט, כל השכנים שומעים, בבקשה, אל תביישי אותי. והיא התחילה לצחוק: אתה לא רואה איך השכנים מסתכלים עליך?
ואם אני אעמיד פנים שהתעוורתי, אולי לא יקחו לי אותו. והלכתי לרופא, אבל ברגע המכריע פקחתי בטעות את העיניים. והיתה לי הרגשה שאם זה היה כלב ולא כלבה, אשתי היתה פחות מקנאה. הרופא הסתכל עליי בעיניים עצובות: אין לך בושה? ואשתי בכתה: איך כל החברות שלי התחתנו בשידוכים נורמליים, ורק אצלי הכלב הזה. -כלבה. ואשתי אמרה שהיא תספר לאבא שלה. ואמרתי לה שהיא לא תעז. לא, אני לא מאמין. את סתם משקרת כדי להפחיד אותי. והשכנים מלמעלה שאלו מתי אני שוחט את התרנגול היפה שלי, שהוא מעיר אותם בלילה. בלילה? ונשות הפריצים ברחוב התחילו לחייך אליי: זה כלב או כלבה? למה אתה מושך אותו, למה אתה לא נותן להם לשחק? התנחמתי בזה שממילא הם שונאים אותנו. ופריץ אחד אמר: אף פעם לא ראיתי יהודי עם כלב. מה יהיה הסוף?
חבר ישן שלי בא: זה לא רק החיות. אתה יודע מה מדברים עליך? אתה יודע, נכון? לא עניתי, והוא קרץ, גיחך, והאף שלו כמעט נתקע בגרון: זה נכון? לא עניתי. מממ, תראה, אני יודע שלא תמיד, מממ, מה שהיה היה, מממ, תמיד חיבבתי אותך, אני לא הייתי מאלה שהיו, מממ, אולי באמת נהגו בך שלא כהוגן, אפילו עשו לך עוול, מממ, אבל אף פעם. מממ. טוב, אז שלחו אותי אליך. יש לי מסר ממנו. טובים ממך בהרבה ניסו לעשות את מה שאתה עושה ולא הצליחו. מקובלים מקובלים, ומקובלים מנודים. זה תמיד נגמר באסון. הצדיקים הגדולים ביותר והפושעים הגדולים ביותר. כל ההיסטוריה יהודים ניסו לדחוק את הקץ, ואתה מנסה לדחות את הקץ? אתה מבין בכלל למה אתה נכנס?
תשמע, אני אספר לך על עץ אחד שלא רצה, או לא היה יכול, לדבר. אלפי שנים הוא צעק בתוך הגזע, ולא שמעו. ואז הוא הגיע לחוקר עצים אחד, שאמר שאין פלא אם אין לו פה, צריך לפצוע, עמוק, שיהיה חור. והחוקר עצים פשוט התחיל לחתוך לו את כל הענפים, אחד אחד, כדי למצוא את הפה שלו. ורק כשהוא כרת לו את הגזע, אז הוא התחיל לדבר. אבל אף אחד כבר לא היה מסוגל לשמוע את הצעקה. ואתה יודע איפה העץ הזה היה? אתה שומע בכלל מה קורה? למה לך כל הסיפור הזה, מי יודע כמה זמן בכלל נהיה כאן?
ואני אומר לה: תודי שאת אוהבת את הכלב. -מה פתאום. -אני מרגיש את זה, כאילו בעל כרחך, כשאת נותנת לו לאכול את הזבל שלנו. -תמשיך לחלום. -אפילו לא קצת? ותופס אותי איש שמן אחד, שאני אפילו לא מכיר: התרנגול, נגיד לכפרות. היונים, נגיד לשילוח הקן. העז לחלב. הדגים לשבת. אבל הכלב למה? ואני עונה לו: הזקנים, נגיד לכפרות. הילדים, נגיד לשילוח הקן. אמא לחלב. אבא לשבת. אבל אשתך למה? ואשתי אומרת לי: מבחינתך אני עוד אחת החיות שמסתובבת בבית. היית מעדיף שאני אנבח ולא אדבר, אתה חושב שאני לא יודעת שהיית רוצה שיגדל לי זנב, שאני לא רואה איך אתה מסתכל עליי מאחורה? והיא שואלת אותי שאלה שהיא לא רוצה לדעת את התשובה. והיא בוכה: אולי יהרגו את כולנו וזה מה שיש לך להגיד לי? אתה חיה רעה רעה. פי מיליונים יותר גרוע מהכלב שלך.
ואני נוסע עם החתול באוטובוס, בתוך התיק, שלא יראו, במושב האחורי. כולם מקשיבים באוזניים פעורות לחדשות, ופתאום החתול עושה: מיאו. והאנשים באוטובוס מסתובבים ומסתכלים עליי. והאוטובוס ממשיך לנסוע. ופתאום שוב החתול עושה בכל הכוח מיייאו! וכל האוטובוס מסובב את הראש ומסתכל עליי, ואני שותק.
ואז הנאצים הגיעו. כל הזמן האופניים היו מוכנות לי בחצר, וכל הזמן דחיתי, אמרתי שברגע שהנאצים יתקרבו אני אקח את האופניים ואגנוב את הגבול לפלסטין דרך אחת הפרצות בגדר. ובוקר אחד התעוררתי, פתחתי את החלון, וראיתי אותם למטה ברחוב. הם פשוט כבשו את כל המדינה בלילה. ואז כבר היה מסוכן מדיי לברוח. נלכדתי מאחור. והכלב כל פעם שהיה רואה גרמני מהחלון היה נובח ומשתולל כמו משוגע. ניסיתי להשתיק אותו, לחנוק אותו, להרביץ, להאכיל, כלום לא עזר. וזה כבר נהיה מסוכן מדיי. הייתי חייב. לקחתי אותו אל הקצב.
וחזרתי אתו הביתה כלעומת שבאתי, דיברתי אתו בדרך והוא הבטיח להתנהג יפה. ואשתי אמרה לי: אידיוט שלי, הוא רימה אותך, זה לא כלב. -מה? -זה שטריימל עם רגליים. התחלתי לבכות: זה לא נכון, זה כלב! ואשתי אמרה: אל תצחיק אותי. אני רואה שזה השטריימל שלך שהדבקת לו רגליים ואתה סוחב אותו עם רצועה. -שקר! תראי אותו, מה זה אם לא כלב? -זה כלבה! והיא צוחקת, צוחקת, צוחקת.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי