מצפון נוסף
חלמתי שנמאס לי, אני בורח ליישוב הכי רחוק בעולם מיהודים, ללב האמזונס. וכל המקומיים שרואים בדרך את החרדי המוצ'ילר הזה, שהולך בג'ונגל בחליפה שחורה, חושבים שאני כומר, כנראה כמו המיסיונר שעבר שם לפני אלף שנה, ותופסים אותי להכניס אותי לכנסייה הנטושה. ואני צועק שאני יהודי, אבל הם לא יודעים מה זה, יש אנשים בעולם שלא שמעו בכלל שיש דבר כזה! ואני מנסה לצעוק בספרדית שאין לי: חסוס - נו! מוסס - סי! והכנסייה היא קונכיה ענקית, שנראית כאילו ננטשה ע"י איזה זוחל-על עוד בתקופת הדינוזאורים, ואני מת מפחד להיכנס: אם הוא לא עדיין שם, מי החליף אותו, ולמה? יכול להיות שקונכיית המפלצת הזו לא הספיקה לו? לשם מה? ואני מתחיל להתווכח אם התנ"ך נכתב בספרדית, והם לא מאמינים לי שקוראים מימין לשמאל, כן, בטח, אתה קורא מהסוף להתחלה ולכן משה כן וישו לא. ואני אומר להם שאני הולך לשירותים, ובורח הלאה. ואני כבר מותש, חטפתי עקיצה בצד של הראש שאני אפילו לא יכול לראות, רק שזה כואב כמו ברית מילה, נגמרו לי המים, וסופסוף אני רואה איזה אינדיאני, מצביע על השעון ושואל: עוד כמה זמן לכפר הבא? והוא אומר עשר דקות, ואני אפילו לא מבקש מים. ובסוף אני הולך שעתיים, בטוח שכבר הלכתי לאיבוד, עד שאני רואה מישהו, שאומר לי: עוד ארבע שעות. ואני הולך עשר שעות, היום כבר יורד, עד שאני סופסוף פוגש מישהו, והוא אומר: יומיים הליכה. והקול בראש שלי אומר: עזוב, תסתכל לו על היד. אין להם שעון. אין להם זמן. ואחרי שתי דקות אני רואה את הכפר. והבחורות בכפר מנסות לכבד אותי, להאכיל אותי, ואני מנסה להסביר להם שאני יהודי, איך להסביר, מה זה יהודי, בתנועות ידיים? ובסוף אני צועק: חוחוחו - נו! קוקוריקו - סי! והופך לבדיחת הכפר, ונאלץ להתקדם, כשכל נשות הכפר מקרקרות סביבי לשלום: קוקוריקו! ואני נכנס עוד ועוד לעומק הג'ונגל. והאינדיאנים כאן כבר לא יודעים אפילו מה זה חזיר ומה זה תרנגולת. אין אף יהודי ברדיוס של אלפי קילומטר. ואני פוגש בחורה ושואל: זה קרוב? והיא מחייכת ומהנהנת. כמה זמן? מחייכת ומהנהנת. איפה אנחנו? מחייכת ומהנהנת. והקול בראש אומר: עזוב, היא יודעת ספרדית עוד פחות ממך. ובסוף אני רואה חיות בלבד, אבל גם הן נעלמות מהר כשהג'ונגל מתעבה לחושך, ואני נשאר עם החרקים.
והעקיצה שלי מגרדת ומתנפחת, כבר מקבלת צורה עגולה, כאילו צומח לי עוד ראש מתוך ראש, אבל קשה מאוד שלא לגרד, ובסוף אני מזדעזע למשש: אף, פה, עיניים. ואני לא יודע מה לעשות בשבת. יש לי רק שטריימל אחד. וגם בחול, בהנחת תפילין, עולה בדעתי שכדי לצאת לחומרה צריך להניח גם על הראש השני, אבל הרעיון דוחה אותי, זה כאילו לתת לגיטימציה לראש הזה, כאילו הוא, בסוף הוא עוד ירצה להיות הראש האמיתי. ובהתחלה לא נעים לי שהוא יראה כל מה שאני עושה, ואחר כך אני תופס בבחילה שהוא כנראה גם יודע כל מה שאני חושב, ורווח לי. אם ככה אין מה לעשות, זה כמו אלוהים 2. ואני מנסה לרמות את השני ולחשוב שכן, ממילא אין לי מחשבות שיעניינו מישהו, הראש שלי מיובש לחלוטין, והזיעה היבשה שלי מתערבבת עם ריר שאיזה חרק מגעיל השאיר פה בכל מקום, כל הדרך אני פוגש שוב ושוב שביל של ריר. ובהתחלה אני פוטר את זה כעוד אחד מהחרקים המפלצתיים של הג'ונגל. אבל הקול בראש שלי לא מרפה: מי מזיל כל כך הרבה ריר? מה יכול להיות כל כך מגרה? ואני מתחיל ללכת בשביל הזה, שמנצנץ אפילו בחושך, בהתחלה זה מחליק ודוחה, ואני רק מתפלל לא ללכת לאיבוד, כי אני רואה שהריר מאחורי ומלפני מתאדה במהירות בחום הגיהנום.
ופתאום אני רואה חיה שחורה כמוני על הארץ - בראש השביל יש איזה חב"דניק שזוחל על הרצפה - פה! ועוד עם שבלול על הגב. והוא אומר: זה בית החב"ד שלי, בואו תיכנסו, אני סוחב אותו אתי לכל מקום. אז למה לא, תופסים עליו טרמפ. ואני חושב שיהיה לי קשה בשבלול, אבל בפנים מלא ריר, סך הכול זה כמו לישון בשק שינה מקופל. ואני קם בבוקר והעץ הזה נראה לי מוכר, בחיי, לא התקדמנו מטר, הוא זז בקצב החילזון. ואני מתחיל להקניט אותו שבקצב הזה המשיח יגיע לפנינו. והחבדניק שואל: תגיד לי, מה זה ה"ברכות" האלה ששמעתי אותך בשחרית, "מי שקילל את אדם חווה והנחש הוא יקלל את...". ואני מתעצבן, הוא חושב שזה מנומס להקשיב לתפילת הלחש שלי? אבל מצד שני עם כל הרעש האיום של החרקים פה שדופק בראש, מי אומר לי שלא התחרשתי ואני צועק? ואני בא לענות לו בנופת צופים, אבל פתאום יוצא ממני נאום חוצב להבות, כמעיין המתגבר, כל המחשבות שהתערבבו לי בראש בג'ונגל, מאז שצמח לי ראש נוסף, חודשים מאז שדיברתי בעיברית עם מישהו, הכול מתפרץ: כל יום אני מתפלל על ה"גדוֹילים" של הכיפות הסרוגות האלה, שימותו מסרטן, שהמוטציות שלהם יצאו משליטה! וב"ה רואים הצלחות, שג"ר, פרומן, ועוד היד נטויה. צריך לחסל את העתיד הרוחני של הציונות הדתית, הם ראש הנחש, הציונים, כלומר הדתיים לאומיים, תמיד קל לזלזל בהם, אבל הם מעכבי הגאולה! ואני קורץ לחב"דניק בחנופה זולה ושקופה: אם היו פה רק חילונים וחרדים בלי שום דבר ביניהם מזמן היה בא משיח - דור שכולו זכאי או שכולו חייב - כל הבעיה זה מה שמפריד בין החמור למשיח. הבינוניות. ואני מטפס לחבדניק על הגב ומלחשש לו מתחת לכובע במקום המשוער של האוזניים, למרות שאני בכלל לא בטוח שלחילזון יש אוזניים: הציונים ימ"ש מביאים גלות קשה בארץ ישראל, יותר קשה מגלות בחו"ל, גלות חדשה! כי מה יותר קשה מלהיות בכלא? שהבית שלך הוא הכלא. שהאישה היא מסגרת והאהבה שלטון. מלכות המדינה. הרי מה אני עושה פה? הייתי מת לטייל בכל ארץ ישראל, עד הפרת, להמתיק קצת את הגלות, לעשות את המסלול של אברהם מארם נהריים, אבל אני פשוט מפחד למות. כלומר, זה לא שאני שפן, אבל אם מפחדים למות זה כבר לא טיול, נכון? טיול זה מקום גבוה יותר מהבית: התורה ניתנה במדבר, והזוהר ניתן בדרך, הקב"ה בעצמו מטייל עם הצדיקים בגן עדן - כמו עם כלב! ומתי אתה יכול לטייל? רק כשיש לך בית. כשאין לך זה כבר משהו אחר... לכן רק כיום היהודים שמטיילים בכל העולם היו יכולים להפוך את הגלות לטיול, את הגירוש מהגן לסיבוב עם הכלב, ואת הגירושים מהבית לירח דבש. כמו החמור הלבן שמסתובב בכל העולם ומחפש את המשיח השחור. ואני מאוד מרוצה מעצמי שהצלחתי להזכיר שוב את המשיח, ומקווה שגם החבדניק מרוצה, בשלב הזה אני כבר תופס לו במחושים כאילו הם ג'ויסטיק וידית הילוכים שבהם אני מכוון אותו, שוכח בכלל שמדובר בעיניים שלו, וקורא בקול גדול: שנים שאני מתכנן את המסע שלי דרומה, לקץ הימין. אנטרקטיקה היא היבשת האחרונה שלא ניתנה בה תורה, היבשת השביעית. חובה להקים בה ישיבה, הפינגווינים הם רק המבשרים של החרדים השחורים על הרקע הלבן, של האותיות שכתובות בבני אדם. הייתי נוסע עם מזחלת שועלים לתקוע שטריימל על הקוטב. כמו שכתוב הרוצה להחכים ידרים, נכון? התורה ניתנת בדרום. וכל האשליה הזו שהדרום למטה זה תפיסה מערבית, שטיפת מוח שעשו לנו שהצפון עליון. שטריימל אחד על הראש של כדור הארץ יכול להפוך את כל העולם כולו. ואני קופץ לו על הראש ומסביר לו: הרי כל המימד הזה, כל הזיווג של למעלה למטה כבר פאסה, המאבק בין עולמות עליונים לתחתונים איבד את משמעותו אחרי החורבן הגדול. כיום כשהעולם כל כך עגול מזרח ומערב נפגשים. וכל השאיפות העקרות האלה לסוף מזרח ולסוף מערב גורמות בסופו של דבר לסיבוב במקום. מי שרוצה לנצח את הקרב העתיק בין ימין ושמאל, להפיל את הקב"ה על הצד, למחוץ את השטן, ולהפוך את הימין לראש, כתוב ימינו תחת לראשי, נכון? צריך להגיע לשם, ולשים את השחור על גבי הלבן, דיו! - אני מצליף בו - לשים את המשיח על החמור! הרי נראה לך שהמשיח יהיה דתי? המשיח יהיה חילוני חרדי, או חרדי חילוני. אז מה נראה לך, ראש חרדי וגוף חילוני, או להפך, או להפך, או להפך? ואתה עם השבלול הלבן על הגב השחור, אתה פשוט, פשוט מטורף! - והראש הנוסף כנראה שומע אותי ומתעורר, ומתחיל לדבר. והמשפט הראשון שלו הוא: הלו מה זה הצעקות האלה בתוך האוזן. אתה יודע שכבר שנים שאתה מתקדם בכלל בכיוון ההפוך?
← הוצאה לחושך
חלום אקראי