לעשות דווקא לאלוהים
חלמתי שאני נמצא בחדר מלא אנשים ערומים. ואנחנו רצים בתוך מעין מבוך כשמלמעלה מרביצים לנו בשוטים, ומכניסים אותנו לתוך משהו, מה זה? המבנה המשונה הזה מוכר לי מהטלויזיה - תא גזים! ובתוך הבלגן דוחפים את הקבוצה אל קומה מתחת, יש כניסה למרתף בתאי הגזים! ואני נכנס למחילה ויוצא ומגלה שאנחנו בגן עדן, ואני קולט שאלוהים מסתיר כל חצי מעם ישראל מהחצי השני - כל חצי חושב שכל האחרים מתו. אבל למה, למה? ואני יודע שאני יודע עכשיו את הסוד, אבל זו מחשבה אסורה, אסור לי לחשוב עליה, ואני כל הזמן חושב שאסור לי לחשוב על המחשבה האסורה, שאלוהים בגן עדן לא יגלה שאני יודע, הוא יכול לגלות כל מה שאני חושב, אבל אם כל הזמן אחשוב על משהו אחר הוא לא יוכל לגלות, אסור, חייבים, להסתיר. צריך להלביש את המחשבה הזו במחשבה אחרת, אחרת לגמרי. את הלכת לכיוון לשלך, אבל את יודעת, בסוף דווקא כן, דווקא כנראה שיצא ממנו משהו, אמנם בכיוון אחר, אמנם בכיוון נורא, לא שמישהו יודע, לא שאפשר לספר אפילו לאשתי, לא שאת יכולה להבין, כבר התרחקתי שנות אור, אבל איכשהו, בסוף, מוזר, דווקא כן. דווקא כן.
וקוראים לי בגן עדן לחקירה. מה הם חושבים שהם מפחידים אותי עם השטיקים העתיקים האלה? המלאך בעצמו נראה כמו פושע עם כנפיים, על מי הם עובדים? והוא גוחן עליי: אתה יודע, הסודות העמוקים ביותר זה לא הסודות שאתה יודע, או שאתה לא יודע. זה הסודות שאתה לא יודע שאתה יודע. אתה יודע על מה אני מדבר? ואני מסתכל לו בתוך העיניים, ועונה בשלווה גמורה: לא. והוא מסתכל לי בתוך הפה, ואומר: דווקא כן. דווקא כן. והם שולחים אותי הביתה.
ואני מבין שחייבים לעשות מרד בגן עדן, אי אפשר לתת לזה להימשך, חייבים להגיע למעלה, לדבר למשל עם אדם הראשון, לספר לו מה קורה באמת. אבל איך מגיעים אליו? אפילו חוה נמצאת בגן עדן העליון. הדרך היחידה היא לפתות את הנחש שיפתה את חוה שתפתה את אדם. וכל היושבים בגן עדן רק נופשים ונהנים ולא מעניין אותם שום דבר, לא רוצים לדעת על "החצי השני", לא אכפת להם שאלה האחים שלהם, או אפילו הנשים שלהם, הם יוצאים עם מלאכיות לבנות שלא אוכלות ולא משמינות ורק נהיות יותר צעירות מיום ליום. ואני שם לב שגם הם נהיים יותר צעירים, פתאום יש להם כוח, והנערים שמחים לחזור להיות ילדים, והילדים נהנים לחזור להיות תינוקות, ואני חושב שאוטוטו לא ישאר מהם כלום. הזקנים ביותר הם עכשיו בגילאי טרום בר-מצווה, ובקרוב גם הם לא ישארו. והם כל הזמן מציעים לי פירות שאני לא רוצה לגעת בהם, אני אוכל בשר בלבד, אני טורף. ואני מסתכל על כל הילדותיות הזו, חייב להיות משהו בפירות האלה שעושה צעירים לנצח, אולי זה עץ החיים שהם זוללים ממנו בלי סוף, ולא טועמים בכלל מעץ הדעת? ויש המון תינוקות שזרוקים על הרצפה, בוכים וצורחים מבוססים בצואה של עצמם וגוססים, מתים ברעב, ואין מי שיטפל בהם, המלאכיות התעופפו מזמן. ואני מחליט לגדל כמה שאני יכול על טהרת הבשר. אבל איפה יש בשר? ואני נותן לפירות להירקב ומאכיל אותם בתולעים וברימות. ואני רץ בין תינוק לתינוק בטירוף, אלפי תינוקות שאם אני לא אאכיל הם ימותו בייסורים, וכמובן יש הרבה תקלות ולא פעם אני דורך בטעות על ראשי תינוק ומרסק אותם, אין זמן, אין זמן, זה המחיר, אני אציל יותר ככה. ואני מלמד אותם באיסור חמור לא לאכול מהפירות, רק תולעים. והצבא הזה שלי גדל וגדל. ואני חושב עליה, ואני חושב שדווקא כן. דווקא כן.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי