חרדי עם כלב
חלמתי שאני חי בתקופה שבה החרדים השתלטו על העולם. כלומר, בעצם, יש בכדור הארץ רוב חרדי, אבל הם מתרכזים בצד אחד של הכדור, שקוראים לו הכיפה השחורה, ואף אחד לא נכנס לשם. אבל לראשונה יש בעולם רוב יהודי, אחרי אלפי שנים ששיעור הילודה החרדי היה הגבוה בעולם, היחידים שאף טכנולוגיה לא קילקלה אותם. אבל האמת היא שהרוב מבין מאות מיליארדי החרדים הם מכת חדשה יחסית, קיקיונית ומנודה, אפילו בתוך הציבור החרדי, כת שישה בכרס אחת, שהשתמשה בטכנולוגיה החדשה כדי שבכל היריון יהיו שישה ילדים. ואני, אולי היהודי האחרון שאיננו חרדי, נשלח כמרגל ראשון מזה מאות שנים מהחלק הנאור לתוך הכת הזו. ואני הולך ברחובות ומתחילים לראות יותר ויותר שחורים, ופחות ופחות אנשים רגילים. ואני נכנס לערים שחורות שלמות, מלוכלכות, ומלאות המוני ילדים, בקושי רואים מבוגרים, יש פי 60 יותר ילדים ממבוגרים, חבורות של אלפי ילדים שוטפות את הרחובות, והכול מלוכלך ומטונף ומלא חיתולים וחתולים. ואני נראה חרדי לגמרי, כל התחפושת, אבל בכל מקום אני מרגיש שמסתכלים עליי מאחורי הגב. וכל פעם אני פתאום מסתובב אחורה ורואה שאף אחד לא מסתכל. ואני פוגש בפח הזבל קבצן שמתחיל לפטפט לי על ה"פרויעקט", על הצדיקה הגדולה, איך שהיא מתנדבת, איך שהיא מוסרת את בטנה על קידוש השם. והוא פולט: שישים ריבוא בבטן אחת, שישה מיליון ילדים! והוא שואל אותי אם אני מאמין שבאמת יש אנשים שהם לא חרדים. אז מה הם יכולים להיות? והוא מתגרד כמו חתול חולה, ומשתעל עליי, ויורק, נוחר, מיילל, מנגב את פיו בחיתול משומש, וקורץ לי: אתה לא באמת חרדי, נכון?
ואני חוזר עם הזנב בין הרגליים, כל המבצע מתקפל. עלו עלינו. ואני מדווח לצינורות שלי על מה שהוא קישקש שם, ואפילו שהסיווג שלי נמוך מאוד אני מרגיש את הפאניקה שיש ברמות הגבוהות, למרות שיש הרגשה שהם כאילו כבר ידעו על זה. ובמחלקה אומרים שאין ברירה, אי אפשר לרמות את החרדים, צריך להשתמש בנשק יום הדין. והם מציידים אותי בכלב. והכלב הולך לפניי וכל ההמון נקרע לפנינו כמו ים סוף, וכל הילדים צורחים ובורחים: כלב, כלב! למרות שהם לא ראו כלב בחיים. והאמהות באות וחוטפות את הילדים לתוך הבתים, שלא יסתכלו על הכלב, והרחובות מתרוקנים. ואני הולך כמו מלך אחרי הכלב הקטן והמצ'וקמק, שמוביל אותי ברצועה. ואנחנו פונים לסימטא חשוכה, ורואים ילד משחק בזבל. והילד החרדי מתחיל לבכות. אני לא רוצה כלבים. אמא לא מרשה לי כלבים. ואני אומר לו: זה לא כלב, זה שטריימל מהלך. אני מגדל אותו שיהיה שטריימל, כסף טוב. והילד מתחיל ללטף אותו, שטריימל טוב, שטריימל טוב, ופתאום הוא מושך בכוח, מנסה להוציא לו את הזנב, והכלב נושך. ונשמעות צווחות של אמא, בקול שנשמע לי מוכר, רק מעוות נורא: הם מכלים אותו, מכלים אותו! ואז נשמעת, עוברת מעלינו - ירייה. ואני מרים את הראש ורואה קואובוי חרדי בקצה הרחוב, עם מגבעת שמכסה את העיניים, ואקדח ביד. אבל הוא לא לוחץ על ההדק. הוא רק מתפלל והאקדח יורה מעצמו. וככה הוא אומר: אנא השם, אחת. בום. ומכל החלונות המוגפים עונים, נדמה שכל השכונה מסתכלת דרך התריסים, הם מיללים ביחד: אחת. והאיש מתחת לכובע מתפלל: אחת ושתיים. בום. והקהל עונה: אחת ושתיים. אחת ושלוש. בום. אחת ושלוש. ואנחנו בורחים בין הקליעים, והכלב משתחרר לי ובורח, ואני נמצא לבד בלב האזור העויין, מאות קילומטרים בעומק שטח הכת, ללא אף הגנה, אפילו ללא תחפושת.
ואז אני רואה אותה. זה היא? לא ייתכן. שמעתי שהיא חזרה בתשובה, אבל זו היא? אני חולם? הגוף בלתי נראה, הבגדים לא אותם בגדים, השיער לא אותה פיאה, אבל העיניים, העיניים! ויש לי צורך בלתי נשלט להתוודות, דווקא לפניה, דווקא עכשיו, בלי חשבונות, כל האמת ואך ורק האמת, אפילו שאני כועס עליה נורא, מסוגל לרצוח אותה. אבל אני מוצא את עצמי מספר לעיניים האלה את מה שאני לא מסוגל לספר אפילו לאשתי, למרות שברור שהיא לא מסוגלת להבין מילה. ויש לי איזו הרגשה מופרכת לחלוטין, שדווקא היא, היא דווקא כן מבינה, כן, כן. ואז היא מסגירה אותי.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי