גן עדן ליהודים
חלמתי שאני חולם שיש משהו עצום שזז במיטה של אשתי, ומרעיד את כל המיטה...ובגלל זה אני לא מתעורר, אפילו שיש רעידת אדמה באמצע הלילה, וארון ספרי הקודש הענק ליד המיטה נופל עליי וקובר אותי. ואילו אשתי, שקוראת זבל לפני השינה, יוצאת ללא פגע. זה השכר ללימוד תורה במיטה? ואני עולה לשמיים ושולחים אותי לגיהנום. ואני מתחיל להתווכח עם קצין המיון: אבל למה? -אתה יודע למה. -אבל תגיד לי למה? -אתה יודע. -לא יכול להיות, חלה טעות! והוא הופך שוב בטפסים והופך בהם, שוב ושוב, ואני כבר חושב איזה בלגן אני אעשה בגן עדן על הרשלנות הזו, אוהו, אני לא מקנא במי שאחראי על זה. ואז הוא אומר: תראה, אתה יודע למה. אתה אולי פשוט לא יודע שאתה יודע. בחוץ מחכה חוטא כבד ומשופשף בתור הארוך של רעידת האדמה, והוא מעודד אותי: כאן אתה לא מקבל לפי מה שמגיע לך, אלא לפי מה שמתאים לך. ולך כנראה הכי מתאים להיות בגיהנום. אתה צריך להבין את המערכת. אני לא מספיק לפתוח את הפה ולענות, וכבר לוקחים אותנו משם אסירים ותיקים, כנראה לכיוון המשרפות, לפי הריח. ואני רואה על היד שתופסת אותי מספר שאין לטעות בו. קורבן שואה - כאן בגיהנום! מה עושה אחד מקדושי השואה, קדושי עליון, בגיהנום? אבל הפה שלו סתום באף של חזיר. כלומר במקום פה יש לו אף של חזיר, כמו מסכת גז. והוא רק רואה אותי בבגדים של חרדי שחור בין כל החוטאים, ומיד מגניב לי דף שכתוב בדם, על פיסת עור קרועה של בנאדם, ורומז לי להעביר את זה לחחח, חחח, אבל אני לא מבין, מה זה חחח? ואני מבין מסתימת הפיות הזאת שיש משהו שאסור לו להגיד, כלומר - יש משהו שאסור לי לדעת. וכבר מגיע השטן להשליך אותי לאש הגיהנום, ואני קורא במהירות:

העד
אני מכחיש את השואה. זו לא היתה שואה, זה היה גן עדן. נהניתי מכל רגע. המשחק הגדול - מי יחיה ומי ימות? מי במים ומי באש? וכו' וכו', והסיום בתא הגזים - מדהים, לא יאומן. מי שלא היה שם לא יבין. תחשבו, משחקים על החיים. על אמת. רק זה לבד משלהב, מטריף את הלב. אבל זה הרבה יותר - אתה מגלה שכולם מפסידים! כל מי שאתה מכיר מת, או ימות בקרוב, הכל גווע: ההורים, החברים, הילדים, הרבנים, כולם - וואו, איזה שחרור, אלוהים! יכולתי להפוך מאישה לגבר לחיה לצומח דומם. ואגב, אלוהים היה אתנו בכל מקום. אני עד. אכלנו איתו מאותה צלחת, התקלחנו באותה מקלחת. בלענו ביחד שלג, ושתינו מי שופכין. ובכלל, רבים מהאסירים היו מלאכים. לילה אחד של שחנ"שים עם חולים נידונים למוות, בלילות האחרונים לפני הסוף, שווה את כל החיים הקודמים. כי מה שהיה שם זה אמת, אמת שלא תבינו, שלא הכרתם, אמת שלא מהעולם הזה נשפכת מכל החורים. זרים גמורים היו קרובים לי מאחים, יותר מאשתי ברגעים הכי אינטימיים, הכי מקודשים. אוי אם רק הייתם יכולים, פעם אחת, אחת בלבד! אין שם לרגש הזה. הייתה שם איזו, אהבה עצומה, אהבת נעורים טהורה שורפת ומכלה, שאין אחריה כלום. לכל רגע היתה איכות מיתית, לכל תנועה היתה משמעות, אלה היו ימות המשיח. וכל העולם שנשאר - סרח מיותר. תוספת טפלה לעולם הבא שכבר היה, שחיינו בו, כן, הייתי שם! מסביב כולם מתים-מהלכים על קידוש השם, צדיקי עליון, שאפילו אם יחטאו בחטאים הנוראים ביותר, עדיין ישארו קדושים קדושים קדושים. הכל היה שם גדול מהחיים. לחיות בהזיה, כל משפט שדיברת היה תורה קדושה, דיבורים עליונים - דם שמשפריץ ישר מהלב של העולם. בלי הלוויות, דמעות, הספדים, וכל החסד של אמת הזה. רק אמת של חסד! והגיבוש היה - אין דברים כאלה. החברים שלי משם - לא יהיו עוד חברים כאלה, לאף אחד לא יהיו, לנצח. כן, היה שם נצח, היתה שם משמעות למילה החלולה הזו, הנבובה כל כך! כל יום היה נצח, נצח, נצח. הניצולים לא הבינו דבר, הם בחרו לא להיות חלק מזה, ההפסד כולו שלהם. לכל מי שהיתה טיפת נשמה - להצטרף לאש הגדולה, עמוד האש בו עולה היהדות השמיימה, מי רוצה להיות אוד מוצל מאש כזו? הנה, דבר "פשוט" כמו אוכל. אתם יכולים לדמיין עולם בלי אוכל? גילינו שאפשר לחיות בלי אוכל, וכמה האוכל הוא דבר גדול, נשגב, גילינו כמה שהאוויר לא מובן מאליו, היינו יכולים לגעת בשטן, ולגעת באלוהים, היינו, אח, לא תבינו.

והשטן תופס לי את הדף בזעם, מביט בו, וצוחק. וכל הדרך לקרימטוריום הוא שר: מי אוהב את השואה? אמא ואבא. מי אוהב את השואה? סבא וסבתא. מי אוהב את השואה? אני, אתה ואת. כל העולם כמעט. אז למה לא כל יום שואה? למה לא כל יום שואה? כל יום שואה! הוא צועק וזורק אותי לאש ולוחש. ואני סוף סוף מבין.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי