דרכי האחרונה
חלמתי שאני קורא ביומן הסודי של האדמו"ר הקודם על זנב רחל וזנב לאה. ויבן את הצלע: חד אמר פרצוף וחד אמר זנב. ואנחנו עומדים לצאת מהבית, אשתי כבר בחוץ ואני מכבה את כל האורות ופתאום בחושך רואים עליי אור ירוק קטן, שאי אפשר היה לראות קודם, מישהו מכוון עליי לייזר ירוק, של מתנקשים! ובאינסטינקט אני נסוג לחדר פנימי ורואה איך הלייזר מחפש אותי ונעלם. ואני חושב שעכשיו הכול ייעלם, אף אחד בעולם לא יודע את הסיסמא של המחשב, ואשתי פחות מכולם. והרעיון לתת לאשתי את הסיסמא מחלחל אותי, הם בטח יבואו עכשיו לחפש אותי בבית, היא השאירה את הדלת פתוחה! ואני משאיר את הדלת פתוחה ורץ למעלה בחדר המדרגות, למרות שאין משם לאן לברוח, כי זה בדיוק סוג הדברים שיכולים להציל אותך, דווקא רעיון מטומטם. מי שמנסה לברוח החוצה או להתחבא במקום חכם זה צפוי לגמרי, והוא מת. אבל בדיוק סטייה כזו, מספיק שתעלה קצת במדרגות ותשב בשקט, טיפת מזל, הם עולים למעלה לדירה ולא מוצאים אותך, ואתה חי. אבל מי בכלל ירצה להרוג אותי? באמת יכול להיות שבגלל זה? זה חייב להיות זה, הרי ידעתי, ידעתי שאחטוף סרטן או משהו, מלאך המוות לא סולח, אלוהים לא פראייר. איזה טימטום זה היה לשים הכול על המחשב, הייתי צריך, הייתי צריך, אבל עכשיו מאוחר מדיי. כלום לא יישאר, כלום. ואני מחליט בכל זאת לרוץ החוצה. ובחוץ אשתי עצבנית רצח: כמה זמן אני מחכה, אין לך בושה? שוב פעם שכחת את עצמך במחשב, נכון? איזה נבלה, עם איזה אדיוט התחתנתי! ואני כל הזמן מקפץ ומסתובב סביבה במעגלים בדרך לאוטו, כדי שלא יוכלו לכוון אליי את הלייזר, ואשתי בוכה: עם איזה אדיוט התחתנתי.
ובלילה אני חולם שאני מדבר עם ת', אבל לא מצליח להיזכר איך היא נראתה. איזה צבע עיניים? את מבינה, זה העניין של הקש. לפעמים, כשהכל מתרסק מסביב, צריך משהו להיאחז בו. וככל שהכל נשבר, נאחזים בו יותר חזק. ואם גם הוא נשבר, אז משהו כבר לא נשבר בבנאדם. אלא בעולם.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי