חיה רעה אכלתהו
חלמתי שאני מפסיק לאכול ומתחיל לעבוד על בטרייה. ואני רואה ברחוב שתי זברות, חסידי תולדות אהרן, ושומע שהם מדברים שהאדמו"ר לובש את הפיג'מה הזאת כי הוא בעצם ישן ביום, ובלילה הוא ער באמת. ואני מתחיל ללכת אחריהם, והם כל הדרך מתלהבים, שכן, איזה אדמו"ר יש להם, הוא ישן ביום עם עיניים פקוחות, ומתחת לעיניים העצומות הוא ער בלילה. ואנחנו מתקרבים לחסידות שלהם, והם עוברים לדבר בשקט, ביידיש (הם חושבים שאני לא מבין, אבל זה בדיוק כמו גרמנית), בסודי סודות, שהאמת היא אחרת לגמרי, הסיבה האמיתית היא שהוא רוצה להרגיז. והוא לובש את כותונת הפסים הזו כדי שהאחים יקנאו בו. ואני עוקב אחריהם לתוך תולדות אהרן, ואנחנו מסתובבים ומסתובבים שם בכל מקום, אבל באף מקום לא רואים את האדמו"ר. הוא בכלל לא חי שם, ואני מבין מאיך שהם מדברים שהאדמו"ר בעצם מת! ובסוף יש שם מערה, ובפנים יש המונים המונים של נרות שנגמרו, שדלקו מזמן, עד שהמערה מצופה בלבן מכל השעווה שנשפכה. ויש כל מיני צורות מפחידות של שעווה, כמו במוזיאון. ועל הרקע הלבן הם נראים כמו פסים שחורים מעופפים, ומשברי היידיש, אי אפשר להבין, , קבר, חי?! והפחד משתלט עליי, ויש שם בור שחור מאוד וכל הזמן החסידים מביאים לשם עוד ועוד ג'וקים, עכבישים, נחשים. והם נושאים שם איזו פרוכת מרוטה ומלאה חורים, עם כתם חום גדול של דם ישן. ונשמעות ביידיש צעקות כאב נוראות, כמו פקודות, כמו הצלפות של שוט. ואני מבין שהסוד האיום הוא לא שהאדמו"ר מת - אלא שהוא חי. האדמו"ר הקודם! ואני מחליט לעשות משהו מטורף לחלוטין, ומזנק, יש סכין ישנה בפינה, זה לא רחוק, אני כבר באוויר - ופתאום תוקפת אותי חולשה איומה. ולזוועתי אני מגלה שהסוללה נמוכה, נמוכה מאוד, מרוב שנסחפתי לא שמתי לב, ועכשיו אני בכלל לא אצליח לצאת משם! ואני מתחיל להזדעק, והחסידים שם נבהלים ומביאים לי כוס מים, אבל אני מפחד שיהיה לי קצר, והם מתחננים שאני לפחות אעבור למצב שינה, אבל אני מת מפחד: מי יודע מה הם יעשו לי? ואני מבזבז את הכוחות שנותרו, מחליק שוב ושוב לתוך הלוע של השעווה המחליקה, זוחל, מבין באיחור, הפסים, מדי אסירים, אף אחד לא יוצא משם. ואני מתפלא על עצמי מאוד, מתנשף, איך אני, שתמיד בזמן, תמיד מדויק, כמו רובוט, יקה אמיתי, איך העזתי, איך רציתי, לעשות דבר כזה, דבר כזה חייתי? ובסוף אני בחוץ, ואני כושל ברחובות, באף מקום אין שקע, ואף אחד לא נותן לי להטעין, כל החנויות סגורות, שבת קודש. והנה שני חסידים עוברים שם במקרה, איזה מזל, אני מנסה לצעוק שזה פיקוח נפש, אבל יוצאים לי רק ציפצופים כאלה, שבקושי שומעים, והם לא מבינים ובורחים משם. ואני נשאר שם לבד, בקושי מסוגל לזוז, בכל רגע הכול יכול להיגמר. מה, אחרי כל זה אני פשוט אמות לי כאן על המדרכה? ואני רואה בפינה עמוד של מתח גבוה, וחושב: מה יש לי להפסיד? ומטפס בשארית כוחותיי, המד כבר נמצא לגמרי על אפס, מתחת לאפס. ואני מוריד את המכנסיים לחבר לחשמל. ואני רואה שבמקום שקע יש לי שם צלב קרס.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי