מפגש ראשון עם שד: השחור בא
חלמתי שסיימתי לעבוד ואין לי כוח לכלום, חוץ מלהמשיך לעבוד. אז אני לוקח את העבודה לתוך החלום. ודווקא מצליח לי, אני עובד קשה כל הלילה, ופותר דברים, ופותר דברים, רק שבבוקר הכול נמחק. אז בלילה למחרת אני אומר שאני לא ארדם. ואשתי ישנה מזמן. ואני מסתכל על הכלבה וחושב שהיא יכולה להיות סבתא מצוינת, שילוב של זקנה ובובה. שהילדה תלמד לא לעשות צרכים בבית. ובא אליי שחור אחד. ואומר לי שמוצצים את אשתי לגמרי, ושהדם, אל תזלזל בדם, הדם הוא הנפש, ויש, יש, יש גם יתושי נפש. ואני חושב מה היה קורה אילו הייתי מתחתן עם מישהי אחרת. מישהי עם נפש. אשתי חזקה בקטע של הדם. אבל מה עם הנפש? והשחור בא אליי ונוגע בי. ואני מגרש אותו. והוא אומר אל תדאג אתה עוד תירדם ואילו אני לא נרדם. ואני עף מאדם לאדם, ואני יכול לגלות לך איפה הדם. זוהי התקופה הראשונה בתולדות האנושות שאתה יכול להתחזות ללסבית, ולדבר עם אישה אחרת שמעוניינת בך. או לפחות באישה שבתוכך. אתה יכול לשלוח לה את מה שאתה באמת כותב. והיא תתלהב! והיא תרצה לשכב איתך, והיא תחשוב עליך היום בעבודה. אוי חמודה. ותתנשף, ותשתף, אותך בחלומות שלה, בלילה, היא כל כך רוצה, היא כל כך מושכת, וכל כך דוחה. למה את לא מסכימה להיפגש אתי? והדימיון יעבוד, שעות נוספות, והנשימות, תרגישי הנשימות אמיתיות. איך יכול להיות. למה פתאום את לא עונה? אני לא מאמינה. שאת, את, את! נעלמת. אני לא אתן לך לחמוק. בלי ידיים. בלי כנפיים. רק דם! אני לא נרדמת. אני אוהבת. כן, אני כותבת שאני אוהבת, כן זה מוזר, אבל אני מרגישה, בבקשה. הורסת לי את האמונה. בני אדם. זה לא סתם. את היצור המרתק ביותר, המסתורי ביותר, הנפש הקרובה ביותר מעולם. ולא נפגשנו מעולם. אני שחור, אני שחור משחור, אני החושך שעוטף את המסך הלבן. השקט. האימה שבלהציץ בחושך ולראות אם היא מסתכלת. אם היא לא ישנה. ואני עייף ואני עייפה וכל כך וזהירות. וחוסר זהירות. ואני הרוג. ואני הרוגה. וכבר לא אכפת לי מה, יותר מכך, איך! אני כותבת. חוסר חרדה נפשע. ואני שחור. ואני עף. ואני יכול לשעמם אותך למוות אבל אני מעדיף לשעמם אותך שתירדם. והוא מנצח. הראש שלי צונח על המחשב. מחשבה אחרונה: אם הדם הוא הנפש, אז הנפש היא הדם. והשחור בא.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי