חג מתן פרה
רבתי עם ההורים שלה כי היא רבה עם ההורים שלי, ועכשו אכלנו אותה וניאלץ לעשות את סעודת החג לבד ביחד. כמובן שזה התחיל ונגמר אסון. אשתי שואלת מה אתה עושה על השולחן? שולחן זה מזבח! -את יכולה בבקשה להוריד את הסכין? למה את תמיד טרוריסטית. בואי תעלי לכאן אם את רוצה לדבר אתי, את לא רואה שאני עסוק באמצע ניתוח. תלעסי את הסלט שלך. אין מנה יותר גדולה? והיא מאדימה כמו עגבנייה: מה אתה בהמה, רק חיות אוכלות על השולחן, בני אדם יושבים מלמטה. תפסיק לפרק כל חתיכת בשר לאלף חלקים! -תורידי את המזלג, מבינה רק כוח, רק תדברי אתי. פעם אחת. בחיים. כמו בנאדם. והיא שוב פעם חוטפת את אחד הקריזים שלה: אפשר לחשוב שמדובר בניתוח להצלת חיים, אוהו איזה מזל יש לי, התחתנתי עם דוקטור, מנתח מוח, מציל נפשות, גועל נפש! עושה לי ניתוח שאחרי המוות, מקרה פתולוגי - היא עולה לטונים גבוהים, אי אפשר להבין אותה יותר - חיה, גוף, גופה, נבלה. הפכת את השולחן לשולחן ניתוחים! -תיזהרי שלא יצא לך הגרון. והיא לא עונה, ואני נושם לרווחה. סוף סוף דממה דקה. אם אני רק אצליח. להזיז את הווריד הזה. בעדינות, בעדינות רבה... היא קמה מהשולחן, ומתחילה להפוך אותו שאני אפול! ואני מחזיק במפה בציפורניים: תסתכלי על עצמך מי החיה כאן? את משבשת את כל החקירה, בסוף כמו תמיד יגידו שסיבת המוות - שחיטה כשרה. ואני אומר לך - הפרה הזאת נרצחה, נררצחה, נרררצחה! ואת אוכלת לי ומשמידה ראיות. קול דמי אחותך צועקים אליי - מתוך הבטן. עכשיו באמת די. אני לא יכול לשמוע. לא היית בחדר ניתוח? אין משיחים עם כירורג בשעת העבודה. אסור לדבר אתי. עכשיו, אהם, מה שאני מחפש זה קטן קטן קטן קטן... -תפסיק לחפור בראש, אתה חולה, מה שאתה צריך זה ווטרינר! אני יודעת מה אתה מחפש. החתיכות הדקות האלה שלך, רק עור ועצמות. שאתה מפשיט אותן בידיים המלוכלכות שלך, רק מסתכל? הבהמה הדקה הזאת שלך, אתה חושב שהיא תבלע את הבהמה הגסה? בחלומות שלך! והיא מחקה את עצמה: פרה מפגרת, בואי בואי לתינוק שלך, הוא רוצה פרה מחלב, לא מבשר. -מה את מערבבת בשר עם חלב! חלב עם בשר! רק המחשבה גורמת לי להקיא. ואני כבר לא יכול להתאפק. כל מה שנצבר לי בבטן עולה מהקיבה, בשצף קצף, נחשולים אדירים, בבחילה. ויוצא לי עוד ועוד ועוד ואני מנסה לצעוק תוך כדי הקאה "סיבת המוות" קיא! "הרעלת קיבה" קיא! "אשתי" קיא! "הרגת אותי" קיא! וזה יוצא ויוצא ואין שליטה. וזה לא מפסיק לדבר מתוכי, הפעם המלחמה היא לא כיפורים, אלא החג ההפוך, ביכורים. וקול הצפירה הולך ומתחזק מאוד, וכבר רואים את הקולות בטלוויזיה, והפיצוצים, ומדווחים על ענן גז כבד. אבל כל ענן עשוי מגז, לא? לא, ממים. וברגע אחד אנחנו שוכחים את כל הצרות, ויורדים למקלט. ומדווחים שהפעם מתן תורה יהיה בתוך האדמה. במקום הר יש מכתש ענק, והלוחות יהיו כנראה בתחתית הבור. מי ירד לנו לשם? ובוחרים את אשתי! מסתבר שהיא הכי צדיקה בעם ישראל! לא בגלל מעשיה, זה לא שהיא מיוחדת מצד עצמה, אלא רק בזכותי שהיא סבלה ממני יותר מכל אחת אחרת. ומתדרכים אותה: בתחתית המקלט האטומי יש כפתור, וככל שיותר חשובים ככה יותר עמוק באדמה: למעלה העם הפשוט, מתחת הרופאים ובעלי מקצועות חופשיים, מתחת רק הגאונים של העתיד ופרוטקציונרים, ומתחת, מתחת... והסודות של המדינה קבורים הכי עמוק, ואת צריכה לעבור את השרים, והמקלט התחתון התחתון של ראש הממשלה, משם מפסיק הבטון שחפרו, ויש שם מערה שיורדת עד למטה. אנחנו מחכים לך שתחזרי. והיא לא חוזרת. וכולם מצפים ומצפים, אבל אני כבר יודע שהיא לא תחזור. והכי אני מצטער שלא אמרתי לה שאני אוהב אותה לפני שהיא הלכה. דבר כזה קטן לא הייתי מסוגל? ואני אומר להם: אשתי הייתה מזהב. בואו נעשה אישה מזהב. ואני אומר להם תביאו, תביאו עוד זהב, אשתי הייתה יותר שמנה, אל תתקמצנו, שימו עוד כאן בבטן, וגם כאן. אל תייפו. אני רוצה אותה כמו שהיא הייתה באמת. רק מזהב.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי