אונס קבוצתי של התורה
חלמתי שאני הולך להרצאה של אליהו הנביא. ואני רואה שלפני ההרצאה החוצפן הזה מדביק לעצמו זקן שמגיע עד הרצפה. ואני אומר לעצמי שהפעם אני אחשוף את המוקיון הזה ומתיישב בשורה הראשונה. והוא פותח: כה אמר אליהו. אני רוצה לדבר הלילה על חיוניות הזיוף ברוח הדת. אנו חוזים בחזרה דיאלקטית במחקר הזוהר לתפיסה שהספר נכתב ע"י רמד"ל. אחרי הכל, הגיוון העצום בו עדיין איננו מגוון כמו טקסטים של מחברים מרובים. אותי פחות מעניין מי כתב את הספר, ויותר מעניינת האפשרות שהוא נכתב ע"י אדם אחד, שמתוך בדידות רוחנית עצומה וניכור והשפלה וחוסר הכרה מיהו מצד סביבתו ואשתו, הוא מעמיד פנים לפניה כרודף בצע, בורא לו בני שיח הראויים לו, ויוצר שיח שהוא מופת של הרוח הדתית. ומה שמעניין כאן זה בחירתו בזיוף, ובעיקר מודעתו לזיוף, והכלים הרעיוניים שבהם הוא מתייחס אליה, כחלק לגיטימי, הכרחי וחיובי ביצירתיות הדתית. בניגוד למשה, הוא מכיר בקרינת עור פניו ובנחיצות המסכה. זו פריצת הדרך שאפשרה את הזוהר. בואו נשאל את עצמנו למשל מה הייתה תודעתו הדתית של ישעיהו הרביעי? האם הוא חי בתודעת זיוף? הרי הדת איננה תוצר של הונאה וזיוף חד פעמי, אלא של פעולות זיוף מתמשכות, לעתים לאורך דורות. ישנם הטוענים שככל שהדת פרימיטיבית יותר היא מזויפת פחות, וגם המודעות לכך פחותה. זיוף בטקסים שאמאניים? הם פשוט לקחו סמים. אבל קיימת גם האפשרות שככל שאנו מתרחקים ממקור הזיוף פוסקת אצלנו תודעת הזיוף. זה נראה אותנטי. האם אנו נמצאים בתהליך בלתי הפיך של הצטמצמות מרחב הזיוף ולפיכך של התנוונות הדת? הזוהר מציע, ומוכיח מתוכו, שמודעות דתית לזיוף מאפשרת להתגבר על המודעות החילונית אליו - המודעות לזיוף הדתי. נשים לב לתופעה המוזרה לכאורה, שכל הדתות הגדולות מעמידות למאמיניהם דרישות שאין אדם שיכול לעמוד בהן. הן מוכנות לשלם את מחיר הניכור והשחיתות, אך ורק משום שהם חלק אינטגרלי מהזיוף, שהוא נשמת אפה של הדת והמנוע הרגשי המרכזי שמאחוריה. לפיכך, השלילה המודרנית של הזיוף היא המחסום הגדול ביותר בו נתקלה היצירתיות הדתית. משבר זה הוא הוא הגורם לקיפאון הדתי ולפונדמנטליזם. זהו עצם הכפירה וחוסר האמונה. במילים אחרות, זהו הניתוק מהאל, שבריאת עולמו מתוארת בקבלה כאקט של זיוף בקנה מידה קוסמי, שבו הוא מרמה את עצמו, וכאילו מסתתר מהעולם. כך נוצרת אשליית הבחירה, הטוב והרע, הטבע, וגם האדם. והלא עצם לימוד התורה הוא הזיוף שבו קולו של משה מדבר מגרונך את מה שאתה חושב. לכן כיום היצירתיות בלימוד נחסמה בפנינו, בפועל, כאשר אנו מודעים לה, ופורחת רק בחוסר המודעות (המזויף גם הוא) של העולם החרדי (שמנסה לזייף את האותנטיות, ומכאן חרדתו). מה שמעניין לענייננו זה לזהות את תודעת הזיוף השונה בטקסטים שונים, ואת התפתחותה והשתכללותה, כציר של התפתחות הדת. הרי המחסום האמתי לבניית בית המקדש הוא הפחד של הדתיים (לא החילונים!) שלא תרד אש מהשמיים והכול יתברר כחרטא ברטא. והם שוכחים שמצווה להביא מן האדיוט. אכן, הפרויקט הגדול האחרון של היהדות, כפי שהבין אותו האדמו"ר מחב"ד, יהיה הפרויקט של זיוף המשיח, שמתאפשר ע"פ הרמב"ם דרך מושג החזקה (מה שהחזיקו הרבים). השבתאות נכשלה כי הזיוף היה גרוע, ואילו הפעם הזיוף יהיה מוצלח. כי הזיוף בעצמו יהיה מזויף. ואני מתנפל עליו וקורע לו את הזקן הלבן. ויורד לו מלא דם. על הסנטר, על הצוואר, על החולצה הלבנה. זקן של דם.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי