הממזר של אלוהים
חלמתי שאלוהים היה צריך לבחור. מישהי שאתה מתלהב ממנה או מישהי שטובה לך? מישהי שמחייה אותו או מישהי שממיתה אותו. והוא עשה את הבחירה הקשה. ויתר על השכינה, לטובת האדמה. הוא בחר במוות, וטוב לו. בקרוב יצאו ממנה הילדים, ואז אתם עוד תתגעגעו אליו. הלשונות הרעות מלחשות שהקימו ארגון סודי כדי לגדל אותם. הוא לא ראוי להיות אבא. צריך להחביא אותם היטב כשהם קטנים. ארגון בתוך ארגון בתוך ארגון, ולהתפצל בלי סוף להתפצל כדי לבלבל. אתם לא רוצים לדעת מי האויב. העיקר זה לא לבלבל את האויב, אלא לבלבל מי האויב. הרי ככל שמדברים יותר על האויב, שוכחים שיכולה להיות אויבת. מסתירים עמוק מתחת איפה זה בטן האדמה, ושוכחים שהיא יודעת איפה הטבור. אל החבל...לשם היא הולכת עם החרב! את המן תלו גבוה, אבל הוא ייפול. תמיד שואלים אם אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים, אבל אף אחד לא שואל אם הוא יכול להתאבד. דבר אחד בטוח - הוא יכול לנסות. הלשונות הרעות מלחשות שהייתה לו אהבה נכזבת. אני תוהה את מי היא יכלה להעדיף על פניו. מה שקופץ לראש זה השטן. מה שעוד יותר מבלבל זה שגם הרופאים וגם החולים לובשים לבן. ועוד לא דיברנו על האחיות. לפעמים נדמה שהיא פשוט מלאך. החטיפה הייתה חייבת להתרחש בין חדר היולדות לחדר המתים. היריון הוא סוג של מחלה? אולי מחלה היא סוג של היריון. והוולד... אנחנו יודעים שהם מתחבאים באיזשהו מקום בעולם. אבל יכול להיות שהם בכלל משחקים תופסת. ואז נשמעת הקריאה: אחת שתיים שלוש דג מלוח. זה היה השם שלו. דג מלוח. ילד מסריח שנראה כמו חיה שנראית כמו בהמה, חלקלק מרוב זיעה שאי אפשר לתפוס, עם פיגור עמוק, שהגדולים קראו לו "תסמונת הדג" (מחלה גנטית תורשתית נוראה שממנה מתים בגיל שבע), ומחברים אותו לכל מיני מכשירים שעוזרים לו לחשוב. אבל אנחנו רק ידענו שהוא דג. כל הילדים היו מקיאים רק מלראות אותו. אפילו להרביץ לו היה מגעיל. פעם אורן המאומץ נגע בו במקל ושבר לו את המבחנה שהייתה לו בעין והוא אפילו לא בכה ולא ירד לו דם, למרות שכל העין נשפכה לו כמו ביצה על הפנים. מאז פחדתי שאורן יגע בי ובהפסקות ברחתי ממנו לקצה הכיתה. כולם ידעו שזה מדבק. מרוב פחד בלילה הייתי הולך להדליק אור בשירותים. ישבתי על האסלה והתפללתי לאלוהים: תהרוג את הילד הזה, תהרוג את הילד הזה. והיו קולות מפחידים בחוץ כאילו יש אנשים שחיים באמצע הלילה. ופעם אחת כמעט מתתי, כשהעציץ בחלון נראה כמו מפלצת. כשהיינו בכיתה א' תפילותיי סוף סוף נענו. כולם חשבו שהוא מת מהדג, אבל אני ידעתי שאני הרגתי אותו. אבל היה כבר מאוחר מדי. חצי כיתה נדבקה. יום אחד אחרי הלימודים כל הכיתה עשתה לי אמבוש, מתקרבים עם הידיים המגעילות שלהם, ניסיתי לברוח לקצה הכיתה, אבל לא היה לאן. נגעתי בקיר. לא לזוז. חת שתיים שלוש דג מלוח. אתה הרגת את בן האלוהים, הם אמרו. ואני עשיתי: בלו, בלו, בלו. כבר מזמן הבנתי שהילד הזה היה בעצם חכם נורא נורא, שאפילו המבוגרים לא הבינו את הפיגור שלו. רק בגלל זה הם החזיקו את המפלצת הזו בחיים.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי