בטן במערכה הראשונה
חלמתי שאני מסתכל על הבטן של אשתי, ואני רוצה לרצוח. אני פשוט לא יכול עם כל הלחץ הזה יותר. רוצה לרצוח. ואני נזכר שהייתי בחוג ציור, היה שם הילד של ביבי, יאיר ילד יהיר ביותר, הוא היה דוחה בצורה בלתי רגילה, וכל הבנות הסתובבו סביבו בצורה בלתי רגילה. למרות שהוא היה מכוער. חשב שכל השיעור הוא רק לעצמו, כאילו זה שיעור פרטי. כולם היו בשבילו אפסים. בלונדיני גבוה. עיניים כחולות. אפילו מוכשר. שנאתי אותו, למרות שהוא היה גבוה ממני בראש יכולתי למעוך אותו, הוא היה בכיין. היה מספר איך הוא נתן הוראות למאבטח. הביפר... הביפר... עדכונים מהשב"כ. אובייקטיבית ההתנהגות שלו הייתה בלתי רגילה. ללא ספק. בולטת. התנהג כאילו הוא שלוש כיתות למטה. בגן אפילו. כמו תינוק. הוא המרכז, הוא העולם. ובאמת היו לו כל הנתונים, ממש פסל כזה של אליל הבנות. רק שהכול השתלב בפרצוף כזה של חזיר. חשבתי שהוא ירש את זה מאימא שלו. סוג כזה של נזם חזיר. וטעיתי, כמה שטעיתי. פעם אחת היה יום הורים. שרה הצטיירה כאישה פשוטה מאוד, השוויצה למורה לציור מה הילדים מנגנים, אבל בתמימות מפגרת כזו שסלחתי לה, כמו שלא מתעצבנים על ילד. באמת לא נורא, קצת חסרת ביטחון. יכולתי אפילו לסמפט אותה. ואז, אז הגיע מישהו שנראה כמו ביבי. אבל זה לא היה יכול להיות ביבי. מה קרה לו? זה היה מפחיד. היה שם איזה גוף ענק של חזיר, ולמעלה היה מודבק הפרצוף של ביבי. בלי סנטר. לא יכול להיות. קרה לו משהו? הוא חולה? זה לא בנאדם. בדיוק הייתי עסוק בלחתוך קרטוני ביצוע עם הסכין יפנית. והם דיברו ממש מאחורי. יאיר התקדם מאוד יפה השנה. תראו את האור-וצל. אף אחד לא חשב שצריך לפחד מילד בן 14. בכלל לא שמו לב. מחדל של השב"כ. וכל אותו הזמן חשבתי שאני יכול לשנות את ההיסטוריה. הצוואר שלו היה ממש שם. טיפה להזיז, אפילו שיחליק בטעות. לכל אדם יש הזדמנות פעם אחת בחיים לשנות את ההיסטוריה. אבל איך בגיל כל כך צעיר, הזדמנות שכנראה לא תחזור. אבל למה להרוס את החיים שלי (אז עוד היה לי בראש שיצא ממני משהו), אז בשביל מה סתם לדפוק את החיים, בשביל האפס הזה שאף פעם לא יהיה שוב ראש ממשלה?
← הוצאה לחושך
חלום אקראי