בלי ראשית, בלי תכלית
חלמתי שהבן שלי מתחיל להסתובב סביב עצמו באמצע החדר, וכולם מודאגים, ואני אומר שלא ידאגו, כי אנחנו בעצם אלה שמסתובבים והוא עומד וכל העולם מסתובב סביבו. והרבנים שואלים אותי: טוב, עכשיו הוא מתקדם? ואני אומר: לא, הוא מתדרדר. ומרוב כעס על עצמו הוא מתחיל להרביץ לעצמו. וכולם נבהלים שתינוק מרביץ לעצמו. והפנים היפות שלו מתמלאות בצלקות. ואני אומר שזה לא הפנים שלו, אלא הפנים שהוא מראה לנו. ומרוב מכות הוא מאבד את שתי העיניים, ואני אומר שהוא בטח החביא אותם באחד החורים בבית, והן מציצות בנו. ואני מחבק אותו והוא מרביץ לי ובורח - הוא לא סובל מגע. והוא לא קורא לי אבא. אפילו לא פעם אחת "אבא". והוא שוכח את כל המילים, והמילה האחרונה שהוא אמר בחיים זה "במבה". ואני עולה לשמים - ומתחיל לתת מכות למלאכים. לבן אחד שואל אותי מה אתה עושה פה? ואני נותן לו בעיטה בפה. לבן שני שואל אותי מה עשית לו? ואני נותן לו בעיטה בפה. ואני הופך את השולחן לצדיקים, והלוויתן נשפך על חולצות השבת שלהם, ואני מכניס את הנהר לצינור ונכנס באמצע קדושה ומשפריץ על כל בית הכנסת, כולל העזרת נשים, ואפילו המלאכים לא יכולים לזוז. אבל אז מגיע גוי של גן עדן - עוג עבד הבשן - ועוקר לי את שתי העיניים, ואני מתחיל לראות שני מקומות שונים. בעין אחת אני רואה שלוקחים אותי לבית המשפט, ובמקום שאני התובע אני הנאשם, ואני מרביץ לעצמי, וכל הצדיקים מסתובבים סביבי, ואברהם אומר לי: בני. ואני לא אומר לו אבא. ואני מערער ומערער עשרה דורות למעלה, ועוד עשרה דורות, עד שאני מגיע לאדם הראשון, ודורש שאלוהים ישפוט אותי. ושולחים אותי לעתיד, כי אלוהים נמצא עכשיו בשליחות בעתיד, והשנים עוברות והתורה נהיית יותר ויותר ממוחשבת, עם פירושים ממוחשבים - המצוות הופכות לקטעי קוד והנשים הופכות לאפליקציות ורק הגברים נשארים עם בשר בשביל הברית מילה, עד שגם אחרוני החרדים הופכים לתוכניות - והפוסקים נאלצים ללמוד מהתורה תרי"ג מצוות חדשות למחשבים - אחרת היא תהפוך למסמך טקסט, וכל שבת היהודים מתים ומדליקים אותם מחדש במוצש. רק שלמחשבים אין בעיה לקיים מצוות, וצריך יצר רע מאוד, ובבית המדרש נאלצים לתכנת מפלצות נוראות, כדי שתהיה בחירה חופשית, והמוני העם מורידים הגנות נגד נחשים, ועושים צחוק מכל פיתויי הרבנים. אבל גורלם של סיפורי התורה עגום בהרבה, הם מאבדים כל רצף לינארי, ונהיית רשת של דמויות תנ"כיות, כל החבר'ה מכל התקופות, שמשון למשל יכול להציע חברות לירמיהו, ולעזור לו למוטט את עמודי המקדש, בתמורה לכך שירמיהו ישתמש קצת בעיניים עבורו - כי הדבר הכי קשה לו זה לא שהוא לא יכול לראות, אלא שהוא לא יכול לבכות.
ואני מגיע עד לאלוהים, ובתקופה הזאת אני נכחד כי לבן שלי אין ילדים, ואומרים לי שהוא סגור בחדר שלו בפנים, ושלאף אחד אין אומץ להיכנס, לא כי הם מפחדים שהוא יפגע בהם, אלא כי הם מפחדים לפגוע באלוהים. אפילו כהן גדול עומד בחוץ ואוכל את הלב, ולא מעז להתקרב. ואני מתיישב על המדרגות ומתחיל לשיר: הבן יקיר לי, הבן הבן יקיר לי, אם ילד שעשועים. ואני שומע מכות חזקות מבפנים. הקרניים של הכתר כמעט יוצאות החוצה מהקירות, וכל העולם מסתובב סביב החדר הזה, ואין אף אחד שיחבק או אפילו יכול לגעת, ואין אף אחד לקרוא לו אבא, והעיניים מסתובבת בכל מקום חוץ מבפנים - ואני כבר מבין. אנכי ה' אלוקיך.
והעין השנייה שנותרה מתחילה לחזור לעבר, כי אולי לפני ההתדרדרות הוא לא היה ככה, אולי היה אפשר למנוע, ואני מבין שבדיעבד הסימנים היו כבר מהבריאה, ולכן צריך לחזור באמת להתחלה, עוד לפני שהתורה עלתה במחשבה. והעין נוסעת עמוק לתוך החושך, לחדר הילדות, לתוך נקודת ההתחלה. ואני חושב שסופסוף נוכל לראות מה היה אמור להיות, מה השתבש, מה קרה. אבל העין לא רואה כלום - היא רק עומדת שם בחושך, ובוכה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי