גילוי מוקדם
חלמתי שהתורה חולה, ואני רץ איתה מרופא למאבחן, וכולם אומרים לי זה בסדר, פותחים לה בחזה, מקשיבים ואומרים כלום, ואחד קורא לי הנה כתוב כלב בן יפונה, צריך להיות כתוב כלב בן יפונה והנה כלב בן יפונה, זה בסדר. ואני מקלל אותו: ככה היית אומר גם אם זה היה הילד שלך? ומתחילות להיות לה תנועות לא טבעיות, לא רצוניות, חייבים לקחת אותה למקום שהיא נולדה, רק שם הם - אבל איך קופצים לשמים? ואני שם פתיון לאיזה מלאך, איזו נערה יפיפיה שקוראת תהילים ולא מפסיקה להסמיק כל פעם שמזכירים את דוד המלך, אני שם אותה על עץ גבוה, ולמחרת בבוקר אני רואה מלא דם - ומלאך שנלכד ברשת. ואני צועק איפה הנערה? תחזיר לי את הנערה! אני הבטחתי להורים שלה! רק ללילה אחד, למען התורה! והמלאך אומר שהיא ברחה, ואני מתנפל עליו, תיקח אותי למעלה או שאני לוקח אותך למטה. והוא אומר או שאני לוקח אותך לנערה, או שאני לוקח אותך לתורה. והוא מדלג על הרגל האחת שלו בתוך הכלוב, ואני חושב שזה לא היה פייר עם יעקב, אם אין לו עקב, ומה, ללמוד את כל התורה על רגל אחת? ואנחנו נכנסים בדברים, והוא מושך אותי יותר ויותר עמוק בפנים, לתוך העניינים - שלעתיד לבוא המחשבה תהפוך לדיבור, ואילו הדיבור יהפוך למעשה, והמחשבה שהיא היום דבר המכוסה תהפוך אז לדבר המגולה כמו הדיבור, הרשת תהפוך לחבל, ומה שיהיה מכוסה זה עולם שלפני המחשבה, שהוא יהיה אז המחשבה. והמכוסה יהפוך לנגלה, והנעלם יהפוך למכוסה, גם בנשים, גם במרגלים, בעולמות הכי עתיקים. ובשבת יהיה אסור לדבר, כי ששת ימי המעשה יהפכו לששת ימי הדיבור, ובשבת תהיה רק המחשבה, רק המחשבה, רק המחשבה הזאת עושה לי חלחלה - ובסוף אני מפחד שאני לא אצא מהסורגים, ואני אומר לו, כן, אתה מבין, אבל - הילדה הזאת, שאתה לא יודע מה עשית לה, היתה הבת שלי. ומה אני אגיד לאמא, שאני חוזר רק עם ספר תהילים, ועוד עם עיגולים - של דם?והוא מבין, הוא לא רשע, והוא לוקח אותי למעלה, בקושי סוחב בעלייה, ואומר מה אכלה התורה הזאת? אבנים? והרקיע מתחיל להיות יותר ויותר אדום, אני שואל אותו לאן אתה לוקח אותנו, אתה בטוח שזה שם? והוא מתנשף, תסתכל, אני לא יכול, אני חייב למצוא מקום, לנוח בו בין שמים וארץ. איזה חבל להיתלות בו. ואני אומר שאין זמן! התורה כבר התחילה בשלב של הנסיגה, היא לא תצא מזה לעולם! והוא אומר רק לבלות את הלילה. ובלילה הוא יושב אתי ולומד שהשם אלהיך אש אוכלה, שע"י שהנפש נשרפת אז נהיית אלוקות, כמו שהחיים הם שריפה בעולם החומר, ככה גם מלמעלה… ומסביב נהיה יותר ויותר חושך. ואני מתעורר ורואה שהקשר פתוח, והוא מסתובב מסביב האור מלמעלה כמו פרפר, ואני צועק לו: היה לי בן אחד, ובת אחת, את שניהם לקחת, ועכשיו אתה רוצה לברוח? והוא אומר לי: זה אתה שמת את המחשב על הברכיים, אני מרגיש את השינוי באותיות, רוב המוטציות - מפלצות, אסור לשחק באלוהים! והוא בורח לתוך האש.
ואני מחליט לפחות להתקדם שם, על הדשא האדום, במקום הזה שהוא לא גן עדן ולא גיהנום. ואני שואל שמה את אחד הפחות הירוקות שם איפה התרופה, והוא מסתכל על התורה כאילו בחיים לא ראה בחורה, והוא אומר התרופה? במקום שבו לא יום ולא מוות. לא יום ולא מוות?! ויש שם בבריאה החדשה הזו איזה רב שחור אחד שהוא ארוך בלי סוף, וכמה שאני מתקדם אני לא מצליח להגיע אפילו לזקן, שאני אוכל לשאול שאלה מסויימת, אני לא מצליח להגיע אפילו לכרס, ואפילו לעקבים, אני תמיד בקצה הרגל, ואני אומר אם אני אלך לפחות לרבנית, אבל אני מפחד להיכנס מתחת לחצאית. אבל הנה אני רואה, שהנה הרב עצמו הוא נחש, והוא זוחל כדי להכיש אותה, והוא מתקרב, והיא פתאום מורידה את הנעל, טיפשה, לא! היא רוצה להרוג אותו, לא! והנה הוא נצמד אליה - ומתחיל ללקק לה את הרגל. והיא מתפקעת, מתפקעת מצחוק, החצאית כמעט עפה, והיא מחזיקה אותה על הברכיים ונופלת, ואני מקווה שאני סופסוף אפגוש ראש, אבל מה שיוצא מהחולצה שלה, מהצווארון שלה, מה שיוצא זה זנב. ואני מבין שהרב הוא, היא, היא זה הוא, אין יותר איש, ואין יותר אישה, יש רק נחש שחור ללא סוף - קשר! רימו אותנו! ואני מתחיל לברוח משני הענקים, ואני חושב שנחש עגול לא יוכל לפגוע בגן החדש יותר לעולם, ללא ראש וללא זנב. סתם טבעת. אבל כמה שאני טועה. והתורה משתעלת.
וכמה שאני מתקדם המחלה מתקדמת. ואני יודע שאני חייב להביא הוכחה, אחרת אף אחד לא יאמין לי. כמו שמשה שלח מרגלים בכניסה לארץ אנחנו צריכים לשלוח מרגלים בכניסה לשמיים. וכמובן להיזהר, לנסות להבין מה יכולה להיות המקבילה לחטא המרגלים, ללשון הרעה, לפרי, לבכי, לחרקים, שלא ניפול פעמיים. ואני פוגש שמה עציפור, וכשאני מתקרב הציפור נכנסת לפאניקה, ומנסה לעוף בכל הכוח, אבל היא מחוברת לענף, ואני מתקרב, מנסה לעזור לה להשתחרר, אל תפחדי, ואני קוטף אותה והיא נופלת לרצפה - מתה. ופתאום אני שם לב שאני ערום. כלומר אני לבוש אבל הבגדים לא מכסים אותי. הם לא מכסים איזה משהו יותר מכוסה, מבפנים. סוד שלא היה אמור להתגלות. ואני לוקח את התורה ואנחנו בורחים. אני מעריך שיש לנו פחות משעתיים למצוא את עץ החיים. ואני שומע את המלאכים צורחים. מעופפים כמו זבובים לבנים מעל העצים ומחפשים. מהבהבים. איפה שני המרגלים.
ואין לנו ברירה אלא להחליק בחוט למטה, ימים שלימים, לילות של ירידה, עד שאני פוגע במדרכה. והיא כבר נראית ממש רע, כבר קשה לקרוא בה אפילו איפה היה כלב בן יפונה, איפה ספר כלב בן יפונה, שכבש את הארץ במקום יהושע, בשיטות אחרות, המשיך את משה בכיוון אחר, ברוח אחרת, המרגל השני, שמשה היה צריך להתפצל לשניים ולא לעמוד על רגל אחת, כל התורה על רגל אחת, כמו תולעת, בלי הזרוע החשאית, ובלי הרגל החשאית. והסמטאות מלוכלכות, והתורה רזה כמו מקל, וכבדה כמו סלע, ומרוב שהיא חיוורת היא זוהרת, ואני סוחב אותה, ואני משכיב אותה על המיטה בחדר העלוב, מפשיט את המעיל, פותח קצת הספר מתחת לשמיכה, היא מזיעה כולה, מתנשפת בכבדות, רותחת, הזיות, מלמלמלת, אש שחורה, אש לבנה, ואני לא יודע מה לעשות, היא יורקת דם ואני מביא לה מים? ואני מתקרב לתת לה נשיקה - והיא מתה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי