החכמים בלילה
חלמתי שקוראים לי לדואר רשום. ואני אומר מה כבר יכול להיות בדואר רשום, רק רע, ואני לא הולך ושוכח מזה. ויום אחד אני מגלה שהם אחרי, ממש ברחוב, והם עשו הכול מאחרי הגב שלי בלעדי, ואני אפילו לא רוצה להסתכל מיזה, כי אני לא רוצה לראות את הפנים שלהם, כי הם ייראו שאני מסתכל, ותהיה להם הוכחה שאני יודע שיש על מה להסתכל, שאני מבין את הדבר החדש שמושך במקום נשים, ומכאן הדרך כבר קצרה. והחבילה הולכת לכל מקום ומנסה להתנפל עליי, מה יש שם, אני נורא רוצה לדעת, אבל יודע שזה לא לטובתי לדעת. ואני מחליט לצאת מהעולם. כי אם אני אצא אף אחד בעולם לא יוכל לעשות לי כלום. ואני בורח לבית החולים, כי שם לא יחפשו בחיים ואפשר לחיות שם שנים, זה פתוח 24 שעות, יש מקלחות, יש ארוחות, יש אינסוף מקומות, רק מה - יש שם מחלות. והם בינתיים מחפשים בבתי הקברות, בבתי כנסיות, הופכים ספרים, משתוללים בחדרי שינה, לוחצים על כל מיני כפתורים שאולי עושים משהו, לאן הוא נעלם, הם חייבים לתת לי את זה, לאן, הכלב. ובבית החולים אני מחפש מחלה משונה ממש, מחלה שהרופאים לא מצליחים למצוא אף חולה שמוכן להתדבק בה, כי לרופאים יש הרבה מחלות ואין מספיק חולים שמוכנים לחלות, אבל במחלה הזאת אף אחד לא מוכן לגעת, וזה יהיה היתרון שלי אצל הרופאים שאני מוכן לחלות במה שאף אחד, והמחלה הזאת תוציא אותי חי מן העולם, בלי לעבור בבית הקברות שם הם מחכים לי כי הם חושבים שכולם מגיעים לשם. והחבילה בינתיים מסתובבת ברחובות ומגייסת את דעת הציבור נגדי, מה יש לו להסתיר, ממתי מקבלים חבילות, אנחנו בחיים לא קיבלנו חבילות, מחתימה את כל הרבנים, מתלוננת כל החיים, אבל אף אחד לא מעז לפתוח אותה ולראות מה באמת יש בפנים. לכאורה בגלל שזה מיועד בשבילי - אבל אני לא מאמין. וכל המזכירות כבר מכירות את החולה המסכן הזה שמסתובב כל היום בכל המחלקות ואף אחד לא יודע מה יש לו. ואני קורא באותיות הקטנות של המחלה שחתמתי שיש שני פתחים לצאת מהעולם, הפתח של המוות, והרבה מאוד לא יודעים, אבל יש גם הפתח של הלידה, שגם ממנו אפשר לצאת, כמו שנכנסים. ואני נולד מחדש. בהתחלה אני מחפש אבא ואמא. ומכיוון שאני כבר מבין שעדיף ייחוס גבוה ככל שניתן, אני בוחר את הירח כאבא ואת השמש כאמא, מעניין מה יצא מהם. ואני מחכה שיהיה ליקוי מאורות, והירח מסתיר את השמש ועושה לה מה שעושה, ואף אחד בעולם לא יודע אבל עכשיו היא מעוברת, והשמש מתחילה לגדול, ובהתחלה האנשים בכדור הארץ אומרים תדליק מזגן, אבל אחר כך זה כבר ברור שהתרבות האנושית תיכחד ואנשים בורחים לקטבים כי רק שם עוד יש חיים, ויש את אנשי הצפון ואנשי הדרום ומתנתקים הקשרים, ועוברים לגור מתחת לאדמה קונים זמן, אורזים את כל הישיבה, מעבירים הכול, אנחנו שחורים לא מפחדים מחום, ורוב התלמידים כבר מתים, רק בלילה יוצאים, ויש אור כמו של יום, ומסוכן מאוד אם מתרחקים, אלה שהיו בחוץ בזריחה מתאדים, נשאר רק כובע מעלה עשן, בראש ערימת אפר, ובכל רחבי בית המדרש בוערת אש ספרים מתלקחים מעצמם והנשארים ממשיכים ולומדים, והרב דורש בתוך האש יהודים אוהבים להזיע, יהודים מתקלחים בזיעה של עצמם, ההישג של היהודים יהיה שאנחנו נמות אחרונים, ובאמת רבים מהגויים כבר מתאבדים ונשארים כמה כושים וכמה חרדים שיכולים לסבול את התנור, אבל גם האדם הכי שחור לא מגיע לשחור המלאכותי של חרדי, זה יותר מעור, הרב מתלהב, הספרים כבר שחורים לגמרי, כל הדפים, הגוי הוא אולי שחור מבחוץ אבל אנחנו שחורים מבפנים, והנה מגיע היום של האסטרולוגים (האסטרונומים נכחדו מזמן), חכמי השמים, היום שהשמש אמורה להתפוצץ וכולם כבר אומרים וידוי, אבל במקום, חכמי השמש נדהמים, במקום זה יוצא ממנה נהר של דם, שביל של דם, ומתחילים לצעוק רופא רופא, יש עוד סיכוי, שלא נמות, והרב מחפש באחורי בית המדרש, אם אין רופא לפחות נמצא חולה, אולי הוא מבין משהו, והם מחטטים בדברים, צועקים היא צועקת היא יולדת, והנה שם גם החבילה, ופותחים אותה - ואני נמצא בפנים.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי