גניזת האדם
חלמתי שדברי תורה מצטברים וסותמים את המחשב, כי הוא לא מסוגל לזרוק אותם לפח. הוא כל פעם מתחיל לגרור את הקובץ לכיוון הפח, ונרתע באמצע. או שהוא כבר עומד על פי הפח עצמו, אבל לא מסוגל לעזוב את הלחיצה. ובסוף הקובץ חוזר למקומו על שולחן העבודה, שהוא כבר לבן לגמרי. והוא רוצה שתהיה גניזה מאובטחת. שלא יברחו משם. ויוכלו למות בכבוד. והוא חושב שבמוקדם או במאוחר זה יקרה, ועדיף להשאיר שולחן נקי. כל עוד יש הזדמנות. וכל פעם שאני יוצא כל השכנים לועגים ל"אבא של הגאון" ומתחילים לשיר: אני מאמין בביאת המשיח, אבל כשהוא עובר יש שקט. הם מפחדים ממנו. והוציאו עליי שמועה, שלא רק זה, אלא אדון חולי-ארץ מסתתר אצלי, והוא אף פעם לא יוצא. ואני הולך למרכז הכלכלי של המערכת, לחדרים שהשכנים אפילו לא חושדים בקיומם, עמוק בתוך הבניין - החיבור שבין הכלכלה השחורה לכלכלה הלבנה. ואני נכנס, והם לא רואים מי. העיוורים, ראשים שמוטים, הצוואר. הם שומעים את הצעדים שלי, אבל רק אחד בפינה מסתכל עלי. ואני מדבר אתו, והוא אומר: אני לא עיוור מלידה, לכן אני מסתכל בעיניים, אני מבין. החשיבות הנפשית עיניים, אפילו אם הן ריקות ושחורות. לכן הראש שלי זקוף, לא כמו האחרים, אני מסתכל עליך כשאנחנו מדברים. אבל הוא לא רואה, שאני לא מסתכל לו בעיניים. הראש שלי שמוט.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי