מרבין בשמחה
חלמתי שאני חושב איפה היתה הטעות. ונראה אפשר למקם אותה, בערב שבת מסויים לפני שנים, ואני זוכר שכעסתי, ולכן. זו היתה הנקודה לחזור אחורה. וזה הרי היה כל כך מקרי! ואני מפר את כל הכללים, אני חייב להתקשר, ואין לי למי להתקשר, אז אני מתקשר לדם צפרדע. ודם צפרדע אומר לי: אין טעם לחשוב על זה. ואני אומר לו: היא לא יודעת. והוא אומר: טעית רק אם בחרת לעשות רע. ואני אומר: אפילו היטלר בחר לעשות טוב. והוא אומר: אין טעם. אסור לך לחשוב ככה. ובאים לקחת אותי. ואני אומר לו: משלמים על טעויות בחיים. ואני שם סיסמא במחשב שכל דקה צריך להקליד אותה, ואפילו כדי לרדת לפח אני אורז הכול בתיק גב, וכל פעם שאני חוזר הביתה אני מפחד שהם שם, ואח"כ מנסה לבדוק בכל החדרים אם משהו השתנה, כי אני יודע שהם כבר היו כאן, ומחביא דברים בכמה מקומות שונים וכל הזמן מתבלבל ביניהם, וכל פעם שהטלפון מצלצל אני לא מיד עונה, למרות שאני חייב, ואני שונא את הצליל המבחיל הזה של התחלת צלצול, ואת המילים: מספר חסום. ואת הדואר אני בודק כמה פעמים ביום, וכל פעם מציץ אם מישהו שם לוקח לי את הדואר, כי יש לי הרגשה שמישהו מרוקן לי את התיבה, לא יכול להיות שכבר כל כך הרבה זמן לא הגיע. ואני מחליף את כל הסיסמאות, ונזכר בבהלה שיש סיסמא ששכחתי להחליף כי הפסקתי להשתמש שם, ואני קורא שם דברים מלפני שנים, כדי לאמוד את הנזק, והנזק הוא אדיר. ויש לי הרגשה שהם יודעים עלי דברים שלא סביר שידעו. וצריך לגלות את הדליפה. ובימים אני מתפקד ובלילות אני בוכה, מספיק שאני אחשוב על העיניים שלו. יש לי כושר חדש לבכות בכל מצב, אם אני רק חושב על איך הוא היה, וזה אפילו מתברר כשימושי. בני אבשלום, בני בני אבשלום, אבשלום בני בני.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי