יוונים נקבצו עליי
חלמתי שאני מחליט, בצורה צינית, לגלות מה השלב הבא בפילוסופיה. ואני הולך לספריה הלאומית וקורא בספרים של חכמה חיצונית. ויוצא משם, שקבוצת הפילוסופים הגדולים המינימאלית, שאי אפשר להחסיר ממנה אצבע אחת, אפשר למנות אותה על יד שמאל אחת: אפלטון, אריסטו, דקארט, קאנט, ויטגנשטיין. ובין 3 האחרונים יש מרווח קבוע של 140 שנה, כך ש140 שנה אחרי האחרון צפוי שלב חדש. כי בכל תקופה יש מילה אחת, רעיון מכונן, שבאורח קסם מופיע פתאום בכל הדיסציפלינות, כולל מה שמגלים במדעי הטבע, והרעיון הזה בא מהפילוסופיה, כי היא היא הדבר הזה, כמו פיל שעשוי מעכברים. וכל הפילוסופים חושבים שהם בחקר האמת, אבל אף אחד לא מנסה בצורה צינית לנחש מה תהיה המילה הבאה הזו, שתחליף בעתיד את השפה, שהחליפה את האדם, שהחליף את אלוהים, שהחליף את הטבע של היוונים. ואז מתוך אותו רעיון ניתן לגלות את החידושים בכל התחומים (כמו הגנום - שפת הביולוגיה, המחשב - מכונת שפה, הרשת - מחשבים מדברים ביניהם וכו', שלא לדבר על מדעי הרוח והתרבות והחברה והאומנות, הכול בא מפילוסופיה של השפה). ומה יחליף את השפה? ובחצי שנה הראשונה אני לכוד בחשיבה שהמבנה זה הדבר הבסיסי ביותר, בתשתית כל דבר יש מבנה, ואני רואה מבנה בכל מקום, ואז בחדר בחושך אני מבין שלסובב את המבנה זה דרך הסתכלות שונה על אותו מבנה, כלומר יש משהו חוץ מהמבנה, ומשתחרר סופסוף מהמבנה, שבא מהדיבור על קונסטרוקציות משפטיות בישיבה. למשל, יש מנגנון, שמזיז את המבנה, כמו שריר לעצם. או מנגנון סתם, ללא מבנה, וזו יכולה להיות מטאפורת הבסיס. כי לפי הספריה, כל תולדות הפילוסופיה זה רק מדרון שבו דברים נהיים יותר דינאמיים, והפילוסופיה הבאה היא פעולה ביחס לקודמת, שהופכת לעצם מקובע. אלוהים דינאמי מהאידיאה, והאדם דינאמי מאלוהים, וקטגוריות השפה דינאמיות מקטגוריות התבונה, והשימוש דינאמי מהמשמעות, ומשחק שפה דינאמי מתמונה. ומה יהיה יותר דינאמי מהשפה, שביחס אליו השפה היא עצם? ועולה בדעתי בשירותים של הישיבה שאולי, "לעשות" זה המילה הבאה, והפעולה היא הבסיס, הנה רואים את זה כבר בפעולות שפה, או בפילוסופיה כפעילות, ולא כתורה. אבל זה קרוב מדי, לא מספיק רחוק למהפכה. ואני רואה שעיקר הזיעה של ה-ו' הזה היתה לקחת את המילה שהוא בחר, השפה, ולהפוך אותה למערכת, כלומר: להבין שהיא מערכת, ושכל השאר מחוץ למערכת, כלומר להסביר לגויים מה זה "במערכת", מה שמוכר לכל מי שלמד גמרא ומכיר את ההלכה. משחק שפה פירושו - בתוך המערכת, וגם המוקדם זה אותו עקרון, רק מערכת אחרת, ומחוץ למערכת לא מעניינה, אלא רק מה שבתוכה (וכנ"ל קאנט בקטגוריות, דקארט באני, וכו'). כלומר, תן מילה כללית כלשהי - ואפשר ככה לבנות עליה פילוסופיה, להפוך אותה לבסיס - ל"מישור הרלוונטי", שחותכים מתוך העולם, ומדברים בתוכו (ולא רלוונטי הקשרים שלו החוצה, אפילו אם הם הגורמים למתרחש בו, כמו שצריכים להיות מסוגלים לדבר במישור הנפש בלי רדוקציה למוח, או בתוך מישור ההלכה בלי שאלות חברתיות לא רלוונטיות, או בתוך כל מערכת משפטית אחרת בכליה שלה). וכדי למצוא את המערכת הבאה צריך רק לעשות אקסטרפולציה מעמיקה, ברמת המהפכות, ולתפוס את ההגיון הפנימי בהיסטוריה של הפילוסופיה. ואני חושב שאם היה כתוב בספריה כל תולדות הפילוסופיה, רק בסדר הפוך, זה גם היה נראה כיוון התפתחות הגיוני ומתבקש: קודם ויטגנשטיין המאוחר, שהיה נאיבי, ואח"כ המוקדם המלוטש, ואז פרגה, ואז קאנט, ואז דקארט (וכל ההתפתחות ביניהם בפרטות), ואז ימי הביניים, ובסוף אריסטו אבי הפילוסופיה החדשה, ותלמידו אפלטון שזיקק את הפילוסופיה לאידיאות משיש. ואני הולך ברחוב בלילה וחושב שאולי הגנות זה העניין, לשמור על האמיתות שישארו אמיתות, אחרת המערכת לא מתקיימת, צריך פעולה אקטיבית שמגנה ושומרת על המבנים במערכת, וכל עוד מתחזקים אותם הם מחזיקים מעמד ונכונים, כי אין להם קיום בפני עצמם. ואני מתלהב: אולי מערכת משפטית זה הפתרון. זה האבולוציה ממערכת שפה, למערכת שהיא מלאכותית אך תקיפה ועובדת ומחזיקה אמת - אמת משפטית זו האמת היחידה שקיימת, ובעצם כל המערכות האלה הן מערכות משפטיות: המתמטיקה, משחק השפה, כל צורת חשיבה מסויימת, וכו', ויש בהן אסור ומותר. דווקא השרירותיות נותנת את התקפות, וחוסר הסתמכות חיצונית. למה? ככה. במערכת משפטית אין אשליה פילוסופית שיש משהו מעבר לה. ניתן להמציא הרבה כאלו, אבל עדיין הן שומרות על ערך אמת תקיף, ועל חוקים, והמוסדות מחזיקים אותם ולהיפך, והאמת נקבעת בפרוצדורה, ואף אחד לא שואל מי אמר או מי קבע, או שהמשמעות נוזלת. כי יש מי שקבע - משפטית. ומוסד משפטי לא יכול להחליט שרירותית - כי יש מנגנון ששומר עליו, וזה עובד. והנה כבר יש התחלה של זה במוסדות של סירל, או במשחק שפה. ובכל מקום אני רואה מערכות משפטיות. ועולה בדעתי שיכולה להיות מערכת מסוג אחר, יותר דינאמית אפילו מפעילות של "לעשות", כי הפעילות בה עצמה היא מושא לפעילות, וזו - החשיבה, ושמערכת החשיבה היא הפתרון, וזה העתיד. כי כל דבר הוא רק כפי שהוא נתפס בידי החשיבה. ובעצם זו לא תפיסה, כמו בקטגוריות או בשפה, אלא פעולה, כמו שהפלוס פועל על המספר ולא תופס אותו, בחשיבה אין תפיסה אלא רק פעולה, וניתן גם לפעול על פונקציית הפלוס עצמה בפונקציונל, וזו השיא של המגמה שנמתחת מקאנט, הפעילות שהיא הבסיסית ביותר, ואין מתחת לה - ככה חשבתי. זה לא הקלט (קאנט), או הקידוד (שפה), אלא החישוב עצמו שהוא המישור הרלוונטי. אין הגיון, רק צורת פעולת החשיבה. והנה כבר רואים התחלה של הכיוון הזה במדף השלם בספריה על פילוסופיה של המיינד. ועכשיו צריך תחום חדש של איך עובדת החשיבה, שאף אחד לא חשב עליו, בגלל שהחשיבה היא מתחת למחשבה. וחשבתי גם לזמן קצר שלימוד זה הפתרון, אבל פסלתי את זה, כי המורה מעביר חומר לתלמיד, וזה לא מסביר מבפנים. ואני רואה שהפילוסופיה מתקדמת בלולאות, כשכל פילוסוף גדול הוא איקס - התכנסות שתי אסכולות קודמות והתפצלות לשתי חדשות. והטריק של האיקס זה לקחת את השאלה ולהפוך אותה לתשובה, כמו קאנט או ו' המאוחר. להגיד ככה זה, זה לא רע, זה טוב. וכל הפילוסופיה זה להעביר מהלמה לככה. בכל שלב שני כיווני התקדמות, למשל רציונליזם ואמפריציזם, ובסינתזה קאנט, ואז הפתרון עצמו מתרחב לתחום הבעיה הבאה: הקטגוריות עצמן הופכות לנושא, והכלי של הקודם הופך למושא החקירה, לדינאמי, ויוצאים 2 כיוונים: לכיוון הלוגיקה (בניית קטגוריות), לכיוון הסובייקטיביות (קטגוריות דינאמיות). ואז ו' הביא את המפגש ביניהם - השפה. ומה שני הכיוונים שיוצאים מהשפה? משפט - שהוא שלדי מדי, וחשיבה - שהיא נוזלית מדי, בלי מבנה. וזה כמו ריצוף ריבועים שמתקדם באלכסון: ריבוע האיקס הוא הפילוסופיה של השפה, ומצלעות צמודות יוצאים רבועי הפילוסופיה של המשפט והפילוסופיה של המחשבה, וביניהם הריבוע החסר - האיקס הבא. ואני שוכב בחושך במיטה ומעלה דגמים להתפתחות הפילוסופיה. קודם קבעו נקודה, האידיאה, ואז הוסיפו עוד נקודה שנייה, האדם, שזו תמונת העולם של היוונים, אפלטון ואריסטו. ואז התחילו לעסוק בקשר ביניהם, הוסיפו חץ מהנקודה הראשונה לשנייה, והיציאה החוצה בקו מהראשונה זה התפיסה של אלוהים, הסתכלות ממה הכל יוצא החוצה, ואח"כ ההסתכלות על הכניסה פנימה לשנייה, זה האני, ואח"כ ההסתכלות על הקו שהוא הקשר ביניהם, זה הקטגוריות שהופכות לשפה, ונהיית מערכת שלמה של קשרים ביניהם, והנושא הופך להיות הקו עצמו, ולא הנקודות שהוא הכלי ביניהם, והמערכת הזו היא עיגול שמקיף את החץ בפנים. כלומר היה כאן מהלך של החוצה, פנימה, בפנים, ולפי הדגם של אותיות היחס והשימוש אפשר להתחקות אחרי 7 צורות חשיבה בסיסיות בתולדות האנושות: כשהמלוב. כ-חשיבה מטאפורית אלילית, ש-המקרא, אומר ש, ה-יוונים, העצם, האידיאה, מ-אלוהים, ל-אדם, ו-חיבור מבנה לוגיקה (ו' המוקדם), ב-שפה במערכת (ו' המאוחר). ואיפה האות הבאה? ולא פעם אני שוכב במיטה ומחליט שאני לא קם עד שאני מוצא את הפתרון, וכתוצאה אני לא קם בבוקר. ואני מתחיל להתייאש. מי הבטיח לי שאני אצליח? אם מישהו היה אומר לי בהתחלה שזה יקח יותר משנתיים ללא הפסקה, בלי לספר לאף אחד. ואני הוזה על אלטרנטיבות לתמונה, איזה דימוי שהוא כלי עזר לחשיבה, שהוא לא טוטאליטארי מדי, וגם לא גולש לחוסר משמעות. מתכון למשל. זה הוראות חלקיות. או מיפוי, בניגוד לתמונה, הוא לא תמיד ביחס למציאות, אלא מראה דרך, הכוונה בכל מיקום. ואני הולך במעגלים בחדר וחושב שכיוון, לא, יותר טוב: הכְוונה, זה הפתרון. כל דבר מכווין את החשיבה שלנו, או התפתחות אחרת, וגם במערכת המשפטית, אין סיבתיות הכרחית, אלא הכוונה. גם טקסט לא מכריח את החשיבה למצב מסויים, אלא זו הכוונה. בניגוד לסיבה, שניתן לחזור אחורה מה גרם, הכוונה זה חץ חד כיווני, חד סטרי, שאיננו קובע את ההתפתחות, אלא רק נותן לה הכוונה. וככה חושבים ופועלים. לא יודע למה חשבתי. וקשה למצוא את הפתרון הנכון, אבל בעזרת הכוונה קל לעבור בו, וקשה להבין אחר כך מה היה קשה. כמו הוכחה במתמטיקה. ובניגוד לשפה, זה קשר חד כיווני, ואני מתחיל לראות הכוונות בכל מקום. אבל זה טכני מדי. ויש לי בחינה אצל ראש הישיבה, פעם ראשונה שהוא מדבר אתי, ואני לא מסוגל להתחיל ללמוד לפני שאני פותר את זה, ואני אכשל, כמו שנכשלתי בכל הבחינות, כי כבר מאוחר מדי להתחיל ללמוד אבל אם רק אצליח עכשיו בחשיבה ברגע אחד זה יהיה שווה את כל זה. כל דד-ליין לחצתי את עצמי לקיר לחשוב בכל הכוח, העליתי עוד ועוד את ההימור, וכבר אי אפשר לסגת. ואני דווקא מתכוון לקום…ואני נשאר במיטה לא הולך לבחינה. ואוטוטו הם כבר חוזרים. ואז אני נזכר בלמידה, עכשיו אחרי הכיוון, ומרוב אלדרנלין אני קופץ מהמיטה. כי הכול יוצא נכון. וזה הפתרון. הלמידה היא המשבצת החסרה, היא ההתפתחות הדינמית במערכת משפטית, והיא התפתחות החשיבה שיש לה מבנה, היא השילוב בין השניים, כמו הגמרא, והיא נעזרת בהכוונה, בתוך המערכת, כמו האבולוציה, או למידה ארגונית. ומה שעיכב זה התמונה הלא נכונה של למידה מבחוץ ממורה, למידה חייבת להיות בתוך המערכת. אין למידה מחוץ למערכת, כמו אין שפה פרטית. ומה שלא ניתן ללמוד - לא ניתן לחשוב עליו. ולא לדבר, ולא לתפוס. מה שבבסיס כל מערכת זו הלמידה בה, דרך ההתפתחות שלה. הלמידה יצרה את המערכת הנוכחית ויוצרת את זו העתידית, וזה המישור הרוולנטי - הלמידה. ואם אין למידה זה לא מעניין, וכל דבר משפיע עלינו ונתפס על ידינו רק בלמידה. וגם האמת נלמדת. איך אתה יודע? למדתי. והקטגוריה הבסיסית של המוח שלנו היא הלמידה ולא התבונה, והלמידה פוטרת את בעיית השפה, כי גם השפה נלמדת. השאלה היא תמיד שאלת הלמידה, למשל: כיצד לומדים שפה. איך לומדים אסתטיקה, או מתמטיקה, או ציור, או מושג מסויים. או למידה במדינה, או בכלכלה, או בכל מערכת שרוצים לבחון. ועניין זה האינטרס של הלמידה, הרצון, החלק האתי. למידה במוסר. למידה בכל דבר. כלומר, העיקרון המארגן יהפוך בהדרגה משפה ללמידה. ולפי זה ההתפתחויות הגדולות במאה הבאה יהיו בעזרת הרעיון המכונן של הלמידה, שהיא התהליך שיוצר מערכות מעניינות: למידה במתמטיקה, למידה בפיזיקה, למידה במחשבים, למידה ברשת, למידה בגנום, למידה במוח. המדע והתרבות הן מערכות לומדות, ומכאן מורכבותן ויעילותן. אין פלאים, הכול נלמד. ואני חוזר לדגמים ובודק את עצמי שלא טעיתי. המשולש של החץ בתוך העיגול - זה ההכוונה, ויחד עם העיגול זו למידה בתוך המערכת. ובדגמים אחרים: שם-יוונים, תואר-אלוהים, פועל-אדם, תואר הפועל-שפה, שם הפועל-למידה. א-זמני-יוונים, עבר-אלוהים, עתיד-אדם, הווה-שפה, שם הפועל-ללמוד. זה-יוונים, הוא-אלוהים, אני-אדם, אתה-שפה, רבים-מערכת. נקבה-למידה במערכת. וכמו שאמרו שיהודים עם השפה והספר, עכשיו יגידו שהם עם הלמידה בגלל לימוד התורה. ועובר הזמן, ואני מתחיל לחשוב כיצד תוסבר היעילות הבלתי סבירה של הפילוסופיה. זה לא קסם, זו למידה. קשה ללמוד, אך משלמדנו, זה נראה קל. הרעיון המכונן הוא בסה"כ מטאפורה מרכזית של התקופה, במרכז הרעיונות של התקופה, שהיא שימושית וזוכה לפופולאריות. בניגוד לפילוסופיות אחרות שהן סופיות, משלות את עצמן שהגיעו לאמת הפילוסופית, הפילוסופיה של הלמידה מכילה בתוכה את מותה. הן מדברות על המטאפורה, אבל כיצד הגיעו אליה לא אומרות, איך ו' הגיע בכלל לשפה. התפתחות הפילוסופיה - הפילוסופיה של הפילוסופיה, שהיא מתקדמת באמצעות למידה פילוסופית, כמו שתקפו את השפה הפילוסופית, תמיד יגיע השלב הדקדנטי שבו הרעיון המרכזי יראה חלול, ויגידו שהשפה נכשלת, או שאי אפשר ללמוד. הכשל הפילוסופי - התוצאה היא תמיד זיקוק של המתודה, של דרך הלמידה, כשמנקים את הפסולת מקבלים את הנחות היסוד, זה מעגלי. לכן צריך לכתוב את הדרך בה הגעתי ללמידה, זו הלמידה. רק תהליך הלמידה מסביר את התוצאה, כל פילוסופיה פותחת בווידוי. ואני חושב שאם אני אשלח את זה למישהו מהפילוסופיה, אז הוא יגנוב את זה וישתמש בזה, אז אני לא יכול לספר לאף אחד. ואני מתחיל שוב לשקוע, מחשבות מה יהיה אחרי הלמידה…היצירתיות? השטריימל? והחברותא שלי מפסיק להביא לי אוכל לחדר, כי הפסקתי לצאת מהחדר אפילו לחדר אוכל, הוא חושב שזה יכריח אותי לצאת. ויום אחד בא המשגיח עם עוד שלושה והם תופסים אותי בידיים וברגליים ומרימים אותי, לוקחים אותי למעלה, למשרד שכתוב עליו ראש הישיבה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי