במקום שבו שורפים מחשבים ישרפו גם…
חלמתי שאני עושה בושות. פתאום באמצע תפילת שבת נפתח לי החליפה ורואים שם את המחשב, ואני לא שמתי אותו שם, והוא מתחיל לצפצף בכל בית הכנסת ולזחול לעבר הכניסה וכולם מתנפלים עליו, דורכים דורכים, ואני צועק זהירות אתם תשברו אותו! והמחשב בקושי פועל עושה קולות מרוסקים אבל הם מתנפלים עליו ומתנפלים, ואני אפילו לא יכול לראות מה קורה איתו, הוא מתקדם לעבר ארון הקודש בשארית כוחותיו להתחבא, מתרוצץ בין השולחנות, ופתאום מישהו צועק הנה הוא מאחורי הספר של הזוהר הקדוש ראיתי את הציפצוף שלו וכולם מתנפלים על הספרים הקדושים בחמת זעם זורקים צועקים הנה הוא איפה הוא מכסחים את הספרייה, הספרים עפים באוויר ואני מנסה לקפוץ לתפוס אותם, והנה פתאום ביד שלי המחשב - מוקצה! וכולם מסתובבים אליי, והוא מתחיל להתייפח. הוא בוכה: אני מוקצה, תגיד להם שאני מוקצה. והתלמידים שלי התינוקות שלי מסתכלים עליי, לא ידענו שהוא כזה, כלומר ידענו שהוא, אבל לא כזה. והמחשב מיילל, האידיוט הזה לא סותם ת'פה: אבא, אבא. והרב בא, מתקרב, ואני מציץ מבין הכפתורים בחליפה, ורואים שם את אשתו! הוא הביא את אשתו לבית הכנסת, היא התחבאה שם כל התפילה, ואף אחד לא עושה לו כלום. כולם חושבים שזה הכרס שלו. וכשהבטן שלו עושה קולות הוא אומר: אני רעב. ואני מסתכל על הכרסים של כולם, הם פתאום כולם שמנים היום, הם כולם עם האישה בבטן, הם הולכים איתה גם למקווה, גם לאדמו"ר, מי יודע עוד איפה. ואפילו אלה שלא התחתנו - לאחד מציץ משם חזיר, לאחר יוצא זנב של כלב, והנה לאחד כנף קשורה של מלאך כמו עוף ממולא, בגריל, ויש אחד אחר עם שד, חצי ממנו בתוך בקבוק וחצי בתוך חזיה, וכו'. ויש רק איש אחד רזה בבית הכנסת, הוא עומד בפינה עם הבטן לקיר, מתפלל לפינה שלא יראו. מי זה? ואני רץ רץ רץ, וקופץ לו לתוך הבטן. ואני חושב: לכולם סיפרו ורק לי לא? זה סוד שרק אשתי יודעת, שהיא לא שמה לי כלום בבטן? היה מפגש סודי של הקצינים של האדמו"ר ואני בחוץ? אני חייב לתקשר עם האיש שאני בתוכו ולהזהיר אותו - הוא היחיד שלא יודע! ואני מתחיל לכתוב לו עם האצבע על הבטן אותיות שהוא יקרא, אבל כל פעם שאני כותב יש רעידות וקולות מצחיקים, ואני כותב לו שיפסיק שזה כמו לכתוב ספר תורה על עור של פרה חיה - מבפנים. ואז כשישחטו אותה יגלו את זה. כלומר, יש אפשרות כזאת, שיש פרות שבלעו מלאכים, ואז כששוחטים אותם קוראים סודות נוראיים, כי מה היה למלאך לעשות כל החיים. אוכל הוא מקבל, צרכים הוא עושה. מלמעלה, מלמטה. הוא מסודר. ואני מסתכל למעלה לארובה, בגרון איפה שרואים בחושך המוחלט שמשם האור נכנס, והנה פתאום משהו סותם שחור גדול עגול, והוא מתקדם אליי, והוא נופל. ואני מבין שעכשיו יש לי 12 שנה להסתתר כאן על נפשי מפני הרמאים, רק במקום עם שטריימל - קוגל על הראש. במקום חרובים - חמוצים. במקום בתוך חול - במיצים. וככה אני חושב וזולל את כל הקידוש. לא פלא שהוא כזה רזה. מזל לפחות שבמקום הבן שלי - יש לי פה את המחשב. ואני מחבק אותו, והוא מצפצף - ציפצוף עצוב עצוב. וזו נשמתו האחרונה. ואני רואה שגם הוא שמן מאוד, מנופח. טיפש מה בלעת, מה? ואני פותח אותו, פיקוח נפש, וכתוב. המסך האחרון: כפתורים אור צח מצוחצח, ללחוץ עליהם, באמצעות פרסה- באמצעות מסך. יגיע יום שבמקום שיגידו ככה כתוב בתורה יגידו ככה כתוב במחשב.
ואני אוכל לו את כל האוכל ונהיה יותר שמן והוא יותר רזה, וכבר אין מקום בתוך האיש הזה, ואני לומד להכיר את כל האיברים הפנימיים, החברים החדשים שלי, זה משפריץ חומר שחור, וזה עושה קולות כאילו הוא מתפלל, זה מתנדנד כמו לולב, עוד מעט יהיה לי פה מניין. ובסוף אני מבין, אני מגלה מבפנים, אני היחיד שיודע, שהוא הוא התלמיד המבוזה, התלמיד הסודי של האדמו"ר. הוא הרזה! זה זה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי