חטא העיגול
חלמתי שהפרה האדומה דוהרת אתי למטה לתוך השמים, אל המפקדה של השטן. וכל החיות בגן עדן נמלטות לשם, צדיק אחד מקפץ על רגל אחת, שעות לוקח לו רק תחילת הירידה, והוא צועק: אני עושה קפיצת הדרך. והצדיקים השמנים מתגלגלים במדרון כלפי מעלה ואומרים: המקום הבטוח ביותר זה הגיהנום. לך תדע מה השטן מתכנן בגן עדן. והפרה בוכה: 2000 שנה הלכו לפח! האדמו"ר החמור שלך שוב נעלם בזמן הכי גרוע בעולם, והתלמידים שלו השתגעו בעצמם. אתה לא רואה שכל הגאונים שלו הם חמורים? המחשב הענק שהם הביאו - אין לו אפילו חשמל. ועכשיו איפה אני אמצא את עגל הזהב? משיח בן יוסף מתעניין רק בכסף. והיא גועה בבכי: הם עוד חושבים שהם יצילו את התורה מהשטן, בינתיים השדים למטה רוקדים מסביב ל"מפלצת מירושלים". תורת השואה, אה, אה? ואני אומר לה: בבקשה, בואי, את לא רוצה לראות את הבן שלך בגיהנום. יחד עם זה שפתח את המגירה. אני יודע מה זה לאבד בן. האדמו"ר הוא כלים דתוהו, בואי נלך לבן יוסף לבקש אורות דתיקון. לעולם לא נצליח להגיע אל השטן לדבר אתו. הנאצים בדרך יהרגו אותנו, ואם לא הם הנוצרים, ואם לא הם הרומאים, ואם לא הם העמלקים, וכן הלאה. ואל השטן עצמו לא נגיע. כל הצדיקים שאת רואה פה מתו על קידוש השם עשר פעמים. אל תפחדי להיות קורבן. בואי, אני מלטף אותה, אסור לי לקחת אותך בכוח, אסור לשים עליך רצועה. בואי פרה יפה, אנחנו לא נטהר את המתים, אלא את המוות עצמו מהטומאה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי