שעיר
חלמתי שאני מדליק נר לזכר האדמו"ר, נר נשמה, ותוהה ממה עושים את הפתילה שעליה נשרפת הנשמה, בגיהנום. ואני יורד למטה עם הקיטל, ואני מתחיל לחפור מתחת לזמן, ואני מגלה ששורש קדושת שבת זה החתול ששוכב על הכביש. והחתול אומר, ששורש יום כיפור זה הכלב ששוכב על האוטוסטראדה. ואני הולך לדבר אתו. והוא דרוס. ואני מנסה לברוח, ושומר המסך אומר: עסקים עם העולם החיצון הם: א. אסורים. ב. בלתי אפשריים. והוא קושר לי לראש חוט אדום, באורך אינסופי, ואפשר לעקוב אחרי לכל מקום. והחוט כבר כ"כ הסתבך בכל המקומות שהלכתי, שכבר אין דרך להתיר אותו. ולא עוזר לי להסתיר את הקרניים מתחת לשטריימל, ואני רץ בכל הסמטאות כמו ילד, ואני מתקרב לתהום, כי הבית שלי זה התהום, ולכן יש לתהום דלת. והנה היא פה, דווקא פה. והיא שואלת: היית מחזיר משהו לעבר? היית עושה משהו אחרת? אני מבין למה את מתכוונת. -למה אני מתכוונת? היא מסתכלת עליי בעיניים רועדות. וגם אני רועד, ואני אומר: יש דברים שאסור לומר. לעזאזל
← הוצאה לחושך
חלום אקראי