מזבח הזהב
חלמתי שאני חולה. מסתגר בחדר, לא רוצה לראות את אשתי והילדים, אף אחד. אל תאהבו אותי, אל תפריעו! אשתי: אני מבינה, אתה רוצה לסיים משהו. לא, לא, להתחיל משהו. להתחיל עכשיו משהו, זה יהיה חיבור שיגיע עד לשמים, ואולי יאפשר גם תנועה בכיוון ההפוך, תנועה שלכם בכיוון הזה. חס וחלילה לסיים. והיא אומרת: כן, כל רגע יקר, רגעים שהיו לא שווים כלום, פתאום מבינים. לא, לא מבינה, הרגעים באמת לא היו שווים כלום, זה לא שפספסתי, המחלה היא שהפכה את הזמן לזהב. תודה אלוהים שנתת לי סרטן בראש ולא התקף בלב. זה ההבדל בין כרת לבין עליית נשמה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי