טעות לעולם חוזרת
חלמתי שראש השנה מתקרב וכולם מתכוננים, ואני דווקא עסוק בזנב השנה, לאן הוא נעלם. ואומרים לי ראש השנה מגיע מחר, ועדיין לא עשיתי כלום, זה הלילה האחרון, לא התחלתי אפילו, וכולם כבר הלכו, ישנים, הפרויקטים, הסדינים, הכול כבר מוכן. וכבר רואים מעבר להרים את ראש השטריימל שלו עולה, שחור שחור, עוד מעט יצאו העיניים שלו, ואין לי זמן אפילו למשהו עלוב, הסיכוי היחיד שלי זה למצוא בכל זאת את הזנב. הוא צריך להיות עכשיו דק מאוד, זה הקצה של הקצה של הקצה…
ואני כבר חושב איזה תעלול לעשות איתו, לקשור אותו לעץ ואז השנה לא תיגמר לעולם, וכולם יאכלו אותה, לא יתעוררו מחר, ורק אני אמשיך לעבור בלילה האינסופי מבית לבית, מדבר עם ילדות שלא נירדמו, שלא ירדמו לעולם. במרחב, מרחקים אמיתיים, עולם שהמשיח בא לפני השואה, ולכן השואה חייבת לקרות בארץ ישראל, וככה אני מתרחק עוד ועוד, עולם שהמשיח, עולם שתחיית המתים, . תנועה לא בזמן, תנועה טהורה במרחב. .
או שאני יכול להיאחז בו ולהגיע יחד איתו לשנה שעברה, לעשות שם בלגן, ולשנות משם את העתיד, כמו מריונטות, לשלוט בעולם מהעבר, ולא יוכלו להדיח אותי לעולם. מי שיושב בתוך ספר בראשית, תנועה רק בזמן. אני חייב, הזנב, העיקר לא לראות את הראש החדש הזה! למה לא פוסקים ששנה חדשה אסורה מהתורה? מי יודע איזה עוד המצאות של פריצות, איזה נאצים רובוטריקים מחכים לנו שם? זה פיקוח נפש. ואני מחפש בכל החורים, ומקלל טיפשים, למה אתם כל כך מתחנפים לראש, כשמי שבאמת שולט בעולם זה הזנב? החג האמתי הוא זנב השנה! לא מהגולגולת קמים בתחיית המתים, אלא מהזנב! ואני אומר אולי חיפשתי בחור הלא נכון. איפה הוא יכול להסתתר? איפה אני הייתי מסתתר אם הייתי במקומו? והאימה של השנה החדשה נופלת עליי, הצל השחור של הראש, ואני מבין איפה הייתי מסתתר. ואני מוריד את הכובע שלי ורואה שם עכבר רועד, אל תפחד, והוא בוכה: זה הסוף שלי. וראש השנה פותח את הפה הענק שלו ובולע אותו - בולע את הזנב של עצמו! ואותה שנה חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב. תמיד אותם חגים, אותן בדיחות, שולחן, ומה שפעם היה איבר אמיתי נשחק לחול, פעם פה היה פסח, פעם פה היה ראש השנה, חופר, העיניים, מתבייש לרדת מתחת לצוואר, אולי השנה היא אישה. ואף פעם לא מגיע לעצם הזנב. ואף אחד לא יודע מה החגים החדשים שהיו צריכים לבוא אחרי הראש הזה, חג שפח, פשח, סבועות, שוכות, פסך, בסח, שפועות, כוסות, ספח, בועות, שוועות, חפס, תועבוס, כושות. וכבר אף אחד לא מתכונן לראש השנה. כמו בשנה שעברה.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי