ויהי בנסוע הארון
חלמתי שאשתי היא נבלה. ואני לא יודע איפה להחביא אותה הסירחון. נשרים חגים מעל הבית, אנשים תוהים, אבל סופסוף יש שקט בפנים, והם אומרים: שלום בית. ואני מבין שזה לא לעניין לא לקבור אותה בקבר ישראל, ואני עושה לה הלוויה מהמטבח לסלון לחדר השינה למטבח לסלון עד שנמאס לי. ואני חופר בבלטות, ובא לקפל אותה בפנים, ואני נזכר שלא אמרתי הספד. ואני לא יודע מה לומר. והשכנים כבר דופקים בדלת ואני עדיין חושב איך זה יכול להיות שאני לא יודע מה לומר חייב להיות משהו. והם הולכים ואני כבר יודע שהם יחזרו, עם תגבורת, ולא יהיה לי מה לומר. ואני פותח את הפה של אשתי - ורואה בתוכו חור.
← הוצאה לחושך
חלום אקראי